אהבת הפתח

לפתע פתאום נתקפו ממשלת ישראל וכל מוסדותיה של המדינה היהודית באהבה עזה לפתח ולעומד בראשו, אבו מאזן. האיש שעד אתמול נחשב לחלש, לא רלוונטי, אפרוח מרוט נוצות, מפסידן כרוני, הפך פתאום לאהוב הממסד. כולם רוצים להשפיע עליו כסף, נשק, חטיבות לוחמים, שריוניות, והמון המון אהבה. ראש ממשלת ישראל מתרפס לרגליו, מצרים וירדן פורשות לפניו את השטיח האדום, והסטייט דיפרטמנט ממש נופל מרוב ריצה לחזק את אבו-מאזן. מה פשר המהפך? נשוב לבסיס להסכמי אוסלו. הבסיס הוא שנאת היהודים, או הוכחה ליהודים כי שאיפתם להתיישב בכל ארץ ישראל אינה עולה בקנה אחד עם רווחתה של מדינת ישראל המצומצמת, זה של שפלת החוף עם אצבע לירושלים. מלחמת שבע השנים הלכה ושמטה את הבסיס העובדתי לאידיאולוגיה הממסדית. כשלון ההינתקות והמערכה בלבנון שחקו עד דק את עיקרון הגבולות הבטוחים. והנה קרש הצלה לממסד. החמאס לקח את עזה וניקה לכאורה את הפתח מן הכתם החמאסי. עתה שוב יוכל הממסד להוכיח כי יישוב לב הארץ הוא מיותר שכן אפשר למסור את בטחוננו בידי ידידינו הנאמנים, גדודי חללי אל-אקצה והתנזים. אבל אל פחד. ברגע שהכסף יזרום, הרוצחים ישוחררו, המחסומים יפתחו, וצה"ל יקל על תנועת הרוצחים תעלה עקומת הפיגועים מעלה מעלה. ושוב נחזור למעגל ההרג האינסופי שיש ממנו רק מוצא אחד. החלת הריבונות היהודית על לב הארץ, והשלכת כל ריבונות אחרת אל מעבר לירדן.