העובדה שאין הפנייה מסיבית של אוכלוסיה לאזורי הפריפריה מביאה תוצאות אסטרטגיות חמורות נוספות. בנגב הנטוש הולכים לאיבוד אדמות מדינה כתוצאה מהשתלטות של בדואים המנצלים את הואקום. בצפון הולך ונוצר רוב ערבי אשר מידת הזדהותו עם המדינה הולכת ופוחתת ושכניו מהחיזבאללה יהיו מעוניינים לגייסו לאינתיפאדה מסוג חדש.
שילוב הסכנות האסטרטגיות הללו מביא אותנו למסקנה שלא ניתן להמתין להבשלתן של השקעות תשתיתיות ארוכות טווח, יש לנקוט בצעדי חרום שיביאו תפנית בטווח המיידי.
כצעד ראשון, יש להפסיק את כל ההשקעות בהרחבת התשתית התחבורתית בכניסות לגוש דן, ולהפנות את כל התקציבים הללו לכבישים האדומים בצפון ובדרום. במקום רכבות פרברים בגוש דן, יש להשקיע בהבאת הרכבת לעפולה, מעלות, טבריה, אילת וקריית שמונה. כך ידע כל מי שמשקיע במגדלים בתל אביב, שהוא דן את עצמו לעמידה אין סופית בפקקים, ואם אינו רוצה בכך – שיעבור לפריפריה.
אם הרמז הזה לא יהיה ברור מספיק, יהיה צורך להטיל מגבלות ואף להפסיק בניה לגובה באזור המרכז. בנייה, שהיא כשלעצמה מהווה טרגדיה פוטנציאלית במקרה של שריפה או רעידת אדמה.
אך הצעד החשוב ביותר צריך להיות עצירת הספיראלה שגורמת לרשויות המקומיות במרכז לשגשג, ולרשויות המקומיות באזורי הפריפריה לפשוט את היד. ככל שלרשות יש יותר משלמי ארנונה עמוקי כיסים, כך יש בידה יותר מזומנים כדי להשקיע במתן שירותים שימשכו אליה עוד משלמי ארנונה כאלה, בעוד שרשויות מקומיות באזורי הפריפריה שאין להן את התקציבים הענקיים האלה, מבריחות את משלמי הארנונה העשירים, וכך הן נותרות עם עוד פחות תקציבים. את הספיראלה הזו יש לעצור, וכדי לעשות זאת, יש להעביר תקציבים מכיסי משלמי הארנונה העשירים באזור המרכז אל הרשויות המקומיות בפריפריה. לשם כך יש לחוקק חוק שיטיל על אזורי הארנונה הגבוהה באזור המרכז היטל פריפריה, כלומר להעלות להם את תשלומי הארנונה, ואת הסכומים הנוספים שייגבו לחלק לרשויות המקומיות באזורי הפריפריה. במקביל יש להפשיר קרקעות בעיירות הפריפריה לפרויקטים של בנה ביתך, למגדלי יוקרה ולפארקי תעשיות הייטק, אשר יקלטו את כל מי שירצו לחסוך לעצמם את תשלום היטל הפריפריה.
הצעדים הללו נראים אולי מופרזים והיסטריים, אך אם לא יינקטו, הסכנות הן מוחשיות ומיידיות. נדרשת רק מנהיגות שמסוגלת להבין את התהליכים שאנו מצויים בהם, ויכולה להביא לשינויים.
