יאיר לפיד החלף דיסקט

יאיר לפיד במאמר מתנשא תחת הכותרת "אנשי האמרתי", במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, לועג לאנשי הימין ובראשם בנימין נתניהו, כשהם טוענים "אמרנו לכם", בהצדיקם את התנגדותם להסכם אוסלו ולהינתקות. לעומת "אנשי האמרתי", לפיד ממשיך לדבוק בעמדתו, למרות נרצחי האינתיפאדה, למרות אלפי הקאסמים, ולמרות חמאסטן שקמה על חורבות יישובי גוש קטיף. לפיד אינו מתבלבל מן העובדות, נהפוך הוא: "ואני אמרתי שאני בעד ההינתקות. אין לנו מה לחפש שם...היא הדבר היחיד שמאפשר לנו עכשיו להמשיך לנהל חיים כמעט נורמאליים בתוך הסיטואציה המטורפת הזאת". מעניין אם ילדי שדרות ששבו להרטיב בלילות, והוריהם המבועתים המנסים להרגיעם לשמע האזעקה "צבע אדום", נהנים מ"חיים כמעט נורמאליים" פרי מוחו הקודח של זה החי הרחק מנפץ הקסאמים, במגדל השן שלו בתל אביב. לפיד, הלועג לדורשים מראש הממשלה ללמוד לקח משגיאות העבר, דומה לאותו ילד השב לביתו רועד מקור ורטוב עד לשד עצמותיו, כשאמו גוערת בו: "אמרתי לך לקחת מעיל". והוא העיקש חוזר לסורו, יוצא כעבור שעה מן הבית, ושוב ללא מעיל. ההינתקות, שאותה משבח לפיד, בנוסף לאבדות בנפש, הניבה עד היום למעלה מ-7000 טילי קסאם, כשמאות מתושבי שדרות נטשו את בתיהם כדי למצוא מקלט הרחק מטווח הקסאמים. בעוד שמיהודה ושומרון למזלנו, בגלל מלחמת לבנון השנייה, משם עדיין לא התכנסנו ולא עקרנו יישובים, משם לא נורה ולו טיל אחד לא על נתב"ג, ולא על ישובי עוטף קלקיליה וטולכרם. אולם לפיד אינו מתבלבל מן העובדות, נהפוך הוא, לפי השקפת עולמו: "חמסטאן (וברכות למר נתניהו על הקופירייטינג) מוכיחה בדיוק את ההפך ממה שאמרו האומרים. כי הייתה קמה בכל מקרה. לא ההינתקות גרמה לניצחון חמאס, אלא תהליכים עמוקים וארוכים-וגם איומים וכואבים-בתוך החברה הפלשתינית. חלק גדול מהם, אגב כתגובה למפעל ההתנחלויות הצודק -תמיד שלנו". כך לפיד, המודה שלא רק "הכיבוש אשם" אלא גם "תהליכים עמוקים וארוכים בתוך החברה הפלשתינית", שפה מכובסת להתעצמותה של הקנאות האיסלאמית ולרצחנותם של ארגוני הטרור, שאינם מוכנים להכיר בקיומה של ישראל. תהליכים שהחלו ברצח יהודים במאורעות 1920-1921, התגברו בפרעות חברון ב-1929, התעצמו במאורעות 1936-1939, והגיעו לשיאם בהתנגדות לתוכנית החלוקה ב-1947 ובפלישת צבאות ערב לא"י במלחמת השחרור. מאבק דמים הנמשך באמצעים שונים עד לעצם היום הזה, במטחי הקסאמים המתפוצצים בשדרות וביישובי הנגב המערבי. וברוב ביזיון וקצף יש בתוכנו עדיין כאלה, המסרבים ללמוד לקח מן ההיסטוריה, וממשיכים להשלות עצמם ואותנו, שנשוב אל המנוחה ואל הנחלה אם נשכיל לסגת לגבולות 1967, "גבולות אושוויץ", כפי שכינה אותם בזמנו שר החוץ אבא אבן, שהיה כידוע יונה צחורה מצחור. אולי הגיע הזמן, שיאיר הלפיד את חשכת דרכם של אלה המטיפים להמשיך במדיניות ההתכנסות, הוויתורים, וההבלגה, כשהם נאחזים בתקוות שווא חדשה של שתי ישויות פלשתיניות: הראשונה חמאסטן המשוקצת בעזה, והשנייה פתח-לנד רודפת השלום ביהודה ושומרון, שיש לחזקה ולחמשה כפי שעשינו בעבר ברוב הצלחה עם יאסר עראפת וכנופייתו. מי ייתן ונלמד את לקחי כישלונה של מדיניות אוסלו וההינתקות, ונחליף סוף סוף את הדיסקט, לפני שחלילה יהיה מאוחר מידי.