פרשת הנשיא, עם כל כיעורה, חשפה בפנינו כמה עובדות מרנינות. לזכותם של האזרחים ייאמר, שהפעם, לא היו מוכנים לספוג יותר את היריקה בפנים של הממסד. ההפגנה הספונטנית היא סמן ימני לתחילת התבגרותה של החברה הישראלית.
במשך שנים רבות נחשף הציבור הישראלי לפרשיות אין-ספור של שחיתויות, של קומבינות ושל רמיסת כל הנורמות הציבוריות והחוקיות על-ידי אנשי השררה. הציבור מאס בכל אלה, ובמיוחד באותן מילים יפות שנועדו "לכבס" את הזוהמה שתפסה מקום של כבוד בצמרת המדינה.
אין ישראלי שאינו מדקלם את המפורסמות שבאמירות הישראליות: "כולם מושחתים", או "כולם גנבים". אמון הציבור במערכות השונות של המדינה ירד פלאים במשך השנים בגלל אותן פרשיות שחיתות שלא נסתיימו אלא בקלים שבעונשים שהוטלו על אנשי הצמרת השונים.
תמיד, כמו מנטרה, חזרו הסברים המלומדים של הגורמים השונים מדוע לא נענשו אנשי הציבור שסרחו בצורה נאותה. היו אלה הסברים נלעגים ומבזים כאחד, מבית מדרשם של אלה שלא העזו לגעת בצמרת, ותמיד מצאו את גלגול הלשון המתאים כדי להסביר לציבור מדוע יצאו נקיים כל אלה שעד אתמול הוכתמו בחשדות כבדים ביותר.
רבים התהלכו במועקה מטיפול רשויות החוק והמשפט באנשי הצמרת במשך שנים רבות. עתה, כאשר היועץ המשפטי לממשלה מחליט להגיש כתב אישום חמור נגד נשיא המדינה, יש בכך, לפי עניות דעתי, כדי לברך אותו.
בציבוריות הישראלית נוצרה פסיכוזה מסוכנת למדי, אם כי היא מובנת לאור ניסיון העבר: כל אחד שהוא בחזקת נאשם, הופך מיד לאשם. לפסיכוזה הזו עלולות להיות תוצאות נוראיות אם לא יובן ההבדל בין אמירות אומללות לבין עובדות.
הקשקשת התקשורתית, הן של העיתונאים, הן של המומחים והן של בעלי השררה, וכמובן פוליטיקאים צמאי פרסום, היא המקבעת בקרב הציבור את התחושה שכל נאשם הוא, אוטומטית, אשם. לא יעזרו כל ההסברים המשפטיים כדי לשכנע את הציבור. אשמים בכך כל אלה שטיפחו בקרב הציבור את האשליה שהנשיא קצב הוא אנס. היועץ המשפטי לממשלה טעה טעות מרה כאשר לפני חצי שנה לערך, הצהיר שהולך ומתגבש כתב אישום על אונס. זהו רגע מכונן משום שהציבור כבר שפט את הנשיא, לפני המשפט.
לא פחות מכך, אשמים אנשי התקשורת שלא פספסו שום רגע כדי לפמפם בציבור את כל ה"לוקשים" שהאכילו אותם "מקורבים", "מקורות בכירים" וכד'.
כותב שורות אלה תקף בחריפות את כל ה"חגיגה" התקשורתית סביב עדותה של א'. היה זה מעמד מביש, על גבול הפורנוגרפיה. הנשיא לשעבר קצב, מואשם בעבירות חמורות דיין. העונש שסוכם עליו נראה לא פרופורציונלי ולא הוגן. על עבירות חמורות שכאלה, סביר לחלוטין שאזרח מן השורה היה מקבל עונש חמור שבעתיים. יש כאן הפרה חמורה של השוויון בפני החוק.
וכאן, התופעה המרנינה החשובה ביותר. כל אלה שראו את עצמם פגועים מן המהלך של היועץ המשפטי לממשלה, משמאל ומימין, דרומיים וצפוניים, כולם נוהים עתה לפתחו של בג"צ כדי למצוא שם את הצדק. זו התפתחות מעניינת שיש לשים לב אליה.
מאז מלחמת לבנון השנייה, הציבור הרחב רואה בבג"צ את המעוז האחרון של הצדק. אחרת לא ניתן להסביר את הריצה המטורפת של גורמים מכל הקשת החברתית והפוליטית אל בג"צ, כאשר הם מרגישים שהצדק לא נעשה עמם.
כל אלה שתקפו את בג"צ וממשיכים לעשות זאת באופן סיסטמטי, לא ישמחו על כך. הגם שהחלטת בג"צ בשעה זו היא שעל היועץ המשפטי לא להגיש לבית המשפט את "ההסכם", ברור שהסיכוי לשינוי, קטן ביותר. עם זאת, חוות דעתו של בג"צ חשובה כדי להשקיט את הרחש - בחש הציבורי. וחשוב יותר הוא, שאמנם לאט אך בבטחה, חוזר בג"צ למקומו הראוי לו בחברה.
אודה שעבורי זו הפתעה גדולה ששר המשפטים יושב בשקט. מאז מינויו לתפקיד הצליח שר המשפטים להעביר את רעיונותיו בצורה טובה ביותר בתקשורת. שתיקתו מוזרה למדי.
ולבסוף, כמה משפטים לגבי ההפגנה שהיתה בכיכר רבין. אין ספק שזהו רגע מכונן נוסף. הציבור הרחב יצא מן האדישות שלו. הוא דורש ניקיון כפיים של צמרת המדינה. זו התקדמות, כך אני מקווה, לקראת צעדים דמוקרטיים נוספים האמורים להשליך אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית את כל אלה הסורחים בשלטון. זהו מסר חינוכי ממדרגה ראשונה, ועל אנשי השררה לקחת בחשבון שהציבור לא מוכן יותר להיות מובל בכחש.
