מסיבת העיתונאים שבה הסביר היועץ את הנימוקים ל"הסדר הטיעון" בפרשת הנשיא, היתה בבחינת הופעה אפורה, כמו הנואם בעצמו, לא משכנעת לא מגלה את הנימוקים האמיתיים והתשתית שהביאה אותו להחלטה הסופית.
לפי דבריו - צוות של 12 פרקליטים בכירים, טיפלו בתיק ויש להניח שהיו ויכוחים סוערים ביניהם על הסעיפים והמהות - אך השאלות והתהיות מבחינה עובדתית משפטית נשארו בעיניהם - מה חבל.
השאלה העיקרית, עליה לא נתנו תשובה לציבור, לא בהצהרה ולא בהודעה כתובה, היתה: "איפה הייתם כל השנה - כאשר כל חומר הראיות כבר היה מונח לפניכם. וכיצד אם כן הוכנה טיוטת כתב האישום החמור והמפחיד.
האם "שימוע" וכישרון הפרקליטים המובילים כמו ציון אמיר ואביגדור פלדמן, פתחו את עיניכם, האירו בפנס אולטרה סגול על הבעייתיות של הראיות, על הסתירות, על הראיות הנסיבתיות, על השקרים, הסתירות וחשש לנקמה מצד מתלוננות מתוסכלות, מלאות שנאה ונקמה אישית, מתלוננות שאסור לסמוך עליהן ושלא יעמדו במבחן החקירה הנגדית.
יאמר מיד, "הסדר הטיעון", אינו מחמיא במיוחד לנשיא, שהרי יש בן הודאה והרשעה בעבירות מין וכתם נשיאותי שילך עם קצב להמשך דרכו. אבל אם נתייחס פרופורציונאלית למה שהיה לפני שנה ובמהלכה לסיום הדרמטי, הדבר דומה לאדם שמאיימים לדחוף אותו מקומה 15 - ולבסוף דוחפים אותו מקומה 1, או כמו בסרטי המערב הפרוע, כשהחבל כבר סביב צווארו של הפושע, ואז מגיע רוכב נועז יורה בחבל - קורע אותו ושניהם דוהרים מחוץ לעיירה.
ליד הרשלנות והכשל המקצועי יש גם כשל ציבורי תקשורתי, בו לקה היועץ המשפטי, בטיפול בפרשה לאורכה. ההדלפות המאסיביות מחקירות המשטרה, מהפרקליטות ומנגד מצד הסניגוריה המתגוננת, בגיבוי ובלהט התקשורת החוגגת את הסיפור העסיסי עברו כל גבול אתי מקצועי ומוסרי.
התקשורת - בגיבוי מספר פרשנים, עיתונאים ובמיוחד עיתונאיות, ח"כים, ח"כיות, הרשיעה את הנשיא מבחינה ציבורית, חברתית, מוסרית - ובמהלך המעשה פגעה פגיעה אנושה ב"מוסד הנשיאות" ובתדמית מדינת ישראל.
אל יהיה הדבר קל בעיניכם - בהסדר הטיעון" הספציפי יש גם משום פגיעה במתלוננות העכשוויות ובמתלוננות עתידיות אבל בעיקר במערכת אכיפת החוק, בפרקליטות ובחוסר אימון במערכת המשפט, וכל זאת לא בשל ההחלטה הסופית, אלא בדרך העקלקלה בה הגיע היועץ להחלטה הסופית הדרמטית.
לגבי התנהלותו של היועץ מזוז מאז כניסתו לתפקיד, כתבתי כאן מספר פעמים ולאחרונה במאמר: "לאן פניך מועדות - מזוז". ניתוח התקופה של היותו בתפקיד בהחלטות שלו, ההצהרות שלו, הכישלונות, הנפילות שמובילות למסקנה עגומה - האיש לא מתאים לתפקיד מבחינה מקצועית, למרות היותו אדם מוכשר, ישר, הגון, ביישן, נאיבי במקצת. אין לו ידע בסיסי פלילי במקצוע ומכאן עיקר כישלונו. על כל אלה עליו לבקש סליחה מהציבור, מהמערכת, מהמתלוננות והנשיא קצב.
כדי להבין את המהות והפרוצדורה של עסקות הטיעון, ההסבר להלן: "העיקרים בהסדר הטיעון" - לאחר שנים שההסדר פעל בלי מסגרת מנחה ומחייבת, הוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיות בנושא - שקובצו בקובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 15.015. בהנחיה המעודכנת, שהיא תוצאה של ניסיון השנים ופסיקת בג"צ, נקבעו הכללים המנחים הבאים:
הנחיה 51.015: "בטרם ניתנת החלטה להעמיד לדין, יש לעתים מקום ליתן הזדמנות לחשוד או לעורך דינו, המבקשים זאת, להציג טענותיהם ולשכנע כי אין חומר הראיות, או אינטרס הציבור, מצדיקים הגשת כתב אישום פלילי. זהו יסודו של מוסד השימוע באשר הוא".
האם יש זכויות מוקנות לשימוע - בעבר לא, כיום המצב שונה כמוסבר לעיל: לחשוד/נאשם זכות ל"שימוע", אך אין חובה בכל מקרה ובכל תיק להיעתר לבקשתו למתן הזדמנות כאמור, אלא אם תוצג בקשה עם נימוקים משכנעים. כיוצא בזה, גם אין חובה ליתן למתלונן אפשרות לטעון טענותיו באשר להגשת כתב האישום. דברים ברוח זו נאמרו בבג"צ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי ואח' פד"י מא (3) 219.
בהתאם לעיקרון זה, דחה היועץ המשפטי, יוסף חריש, את בקשתו של החשוד וינברג, מקורבו של השר דרעי, להעניק לו שימוע. בתשובתו לעו"ד וינברג אמר היועץ המשפטי כי זכות השימוע אינה זכות מוקנית, ואין חלה על היועץ המשפטי להעניק "שימוע" לכל אחד. זה היה המצב המשפטי לפני התיקון, כיום יש לשמור על שוויון בפני החוק, ויש להניח כי וינברג היה מקבל "שימוע".
עיקרון השוויון בפני החוק: יחד עם העקרונות והחריגים יש להקפיד על קיום העיקרון של שוויון לפני החוק ולפני הרשויות המופקדות על אכיפת החוק. ובייחוד שלא יהא "נכר שוע לפני דל" (איוב ל"ד), וכן דברים שנאמרו בבג"צ 47/91 און ניימן נ' פרקליטת המדינה: פר"י מה (2), עמודים 872, 876.
לפני מי מתקיים שימוע? ככלל, ראוי כי כל בקשה תמוען אל מי שאמור להחליט על הגשת האישום. הכל לפי העניין: היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה, פרקליט המחוז, ואם התביעה מסורה בידי רשות תובעת אחרת - האחראי על התביעה באותה רשות.
מה ניתן להשמיע ב"שימוע"? כעניין שבעיקרון וכהגיון, לא ישמש ה"שימוע" להשמעת גירסה שבעובדה, שלגביה בחר הנאשם בזכות "השתיקה" כמגן בפני הפללה עצמית. יתירה מזו, שתיקה יכולה לשמש עילה שלא להיעתר לבקשת ה"שימוע". הבקשה או הטיעון יכולים להיעשות בכתב או בעל פה, לאחר שהובאו עיקרי החשדות לידיעת החשוד או סניגורו.
עיון בחומר הראיות: עיון בחומר הראיות, כולו או חלקו, יתאפשר אם יראה לגוף הקובע שאליו פנו, ראוי והוגן בנסיבות העניין. לעניין זה, ראה בג"צ 47/91 הנ"ל 872, 876, 877. העיון לא יתאפשר אם עשוי הוא לפגוע בעניינם של מעורבים אחרים או להפריע להכנות למשפט, או לגרום נזק אחר.
הגשת כתב אישום: אין מקום להשהות הגשת כתב אישום בשל בקשות ל"שימוע" שלא הוגשו בעוד מועד, או בשל התמשכות טיעון ה"שימוע" מעבר למה שנראה סביר. יש למנוע ניצול לרעה של הסדר ה"שימוע", אם יש בו חשש לפגיעה בהכנות למשפט או השפעה על עדים.
