|
לאחרונה הצטיידה ישראל בפצצות מונחות שתפקידן העיקרי הוא חדירה לאתרים מוקשחים וממוגנים היטב החבויים במעבה האדמה. מדובר בפצצות מדגם BLU-113 בנות שתיים וחצי טון, ופצצות BLU-109 של טונה אחת. הראשונה מיועדת לפיצוח של אתרים בעומק שלושים מטרים באדמה, ושישה מטרים של בטון מזוין. השנייה, שאיננה חודרנית באותה מידה, היא הרסנית באותה מידה. על-פי ראיון עם איתן בן אליהו, מפקד חיל האוויר לשעבר, לחיל האוויר היכולת לחדר כל מבנה ממוגן אפשרי על-ידי הטלה מדויקת של פצצות עוקבות על אותה נקודה. חיל האוויר האמריקני כבר הוכיח את הרעיון של פצצות עוקבות בהפצצות על מתקנים ממוגנים בסרביה. מבין שלושת הצמתים החיוניים רק נתאנז ממוגן באופן המחייב שתי פצצות עוקבות או יותר. המחברים מבצעים חישוב מדוקדק המתווה צורך בשלושה צמדי חימושים שיפגעו בכל אולם סרכזות כדי להרוס אותן לחלוטין. יתר על כן, הסרכזות הן פיסת ציוד כה רגישה עד כי אין צורך להשיג הרס מוחלט על-מנת להביא את המתקן לקריסה תפקודית. כוח משימה של חמישים מטוסים המצוידים בפצצות אלו, באמצעי לוחמה אלקטרונית ויכולת ליירט מטוסי הגנה ישיג את היעדים גם אם ארבעים אחוז מן הפצצות לא יגיעו ליעד. המתקן בעראק הוא עדיין בתהליך בנייה, איננו מוקשח ולכן רגיש להרס. המתקן באיספהאן מוקשח חלקית אך כל אירוע של פיצוץ יגרם לזיהום אימתני של גזי אורניום, פלואור, ויהפך אותו לבלתי שמיש.
|
|
המחברים מתווים שלוש גישות מישראל אל היעדים בעיקר בתלות בחובה לתדלוק אווירי. האחת מחייבת תדלוק מעל לצפון ים התיכון וחדירה לאורך גבול טורקיה-אירן. השנייה טיסה מעל ירדן וסוריה שתיתקל כנראה באש סורית. השלישית בטיסה מעל סעודיה ותדלוק אווירי מעל למפרץ הפרסי, בשחזור של הפשיטה על האוסיראק. לכל אחד מן המסלולים יתרונות וחסרונות דיפלומטיים וצבאיים, כולל הצורך בתאום עם מדינות שאינן ידידותיות במיוחד (ירדן טורקיה וסעודיה) ועם חיל האוויר האמריקני השולט בעירק. החלטה איננה טכנית, אלא בעיקרה מדינית.
|
|
יכולות ההגנה האווירית של אירן
|
|
|
אירן מצוידת בכ-40 מטוסי מיג 29, שהם מיושנים ואינם מתאימים ללחימה בחיל אוויר מודרני. בנוסף מצוידת אירן בטילי קרקע אוויר מדגם הוק, גם הם משנות השבעים, המוכרים היטב לישראל. בנוסף חתמה אירן על עסקת רכש לטילי קרקע אוויר מדגם SA-15 מרוסיה. אלו אכן טילים חדשים אך המעטפת שלהם מצומצמת למדי, גובה עד 6 קילומטרים, מרחק עד עשרה קילומטרים. מערכת ההגנה האווירית איננה אחידה אלא מבוזרת בין שלושה גופים, חיל האוויר, צבא ומשמרות המהפכה. ההגנה האווירית של אירן לא הוכיחה יכולת מול חיל האוויר של סדאם, שגם הוא היה חיל אוויר בעל ביצועים מפוקפקים. תותחי נ"מ יעילים בטווחים קצרים, ולכן לא יספקו מעטפת הגנה נגד חיל אוויר מודרני התוקף ממרחק. לדעת הכותבים, לא תציב מערכת ההגנה האווירית של אירן אתגר של ממש לחיל האוויר הישראלי, או האמריקני, אם יוחלט על התקפה.
|
|
יכולות חיל האוויר הישראלי
|
|
|
כדי לדון בכך נשוב לאוסיראק. שמיניית מטוסי F16 המריאה מבסיס עציון שבסיני, חצתה בגובה נמוך את המרחב של ירדן וסעודיה, ובהתקרבה ליעד בצעה נסיקה חדה וצלילה לעבר היעד. הפצצות מדגם MK-84 ללא הנחיה עצמית, הוטלו באופן מדויק ושש מתוך שמונה, לפחות, פגעו בכור והרסו אותו עד היסוד. הטייסים נמלטו מאש קרקע-אוויר ללא פגע ושבו לבסיסם. מאז השתפרה יכולתו של ח"א ישראלי לחדור חדירה עמוקה מאוד, ולפגוע במדויק, עד מאוד. ח"א הצטייד מאז שנת 2004 בדגמי מטוסי F16, F15 מדגם I, דהיינו ישראל, שנועדו מלכתחילה למשימות עומק ארוכות טווח. הטווח המבצעי של מטוסים אלו, כולל חימוש מתאים, הוא כ-1,700 קילומטרים ללא תדלוק אווירי. יכולת התדלוק האווירי של ישראל מדווחת באופן חלקי אך ניתן ללמוד משהו מן ההתקפה על תוניס בטווח של 4,000 קילומטרים בשנת 1985. מבחינת יכולת הפצצה, החימוש החדיש של ישראל כולל פצצות מונחות לווין, ומונחות לייזר. לאלו דיוק של מטרים ספורים, ויכולת הטלה ממרחק של כעשרה קילומטרים מן היעד בגובה רב. היכול של ישראל להפצצות מדויקות הודגם היטב במערכה בלבנון בקיץ 2006. בנוסף יש לישראל יחידות תמיכה מן הקרקע לצורך סימון המטרות, (שלדג) וכן יחידה להערכת נזקי הפצצה.
|
|
אירן למדה מן האוסיראק וביזרה את מאמצי הגרעין שלה. ובכל זאת אפשר למקד את המאמץ הגרעיני בשלושה אתרים. האחד, מתקן עיבוד האורניום באיספהאן. השני, מתקן העשרת האורניום בנתאנז, והשלישי מתקן ייצור הפלוטוניום בעראק. הראשון תפקידו להפיק מעפרת האורניום הגולמית גזים של אורניום-פלואוריד ואורניום דו חמצני. השני משתמש בסרכזות רבות עצמה להפריד בין גזי האורניום, הבלתי בקיע שמשקלו האטומי 238 לאורניום הבקיע במשקל 235. זה אחרון משמש כדלק גרעיני וכבסיס לחומר נפץ אטומי. המתקן השלישי הוא למעשה שניים: מתקן להפקת מים כבדים, ולידו שני כורים המשתמשים במים הכבדים להפקת פלוטוניום מדלק גרעיני שסיים את מחזור פעילות. יש להדגיש כי אין שום שימוש לכורים של מים כבדים מעבר ליצור פלוטוניום כחומר נפץ אטומי. מן השלושה, המתקן בנתאנז הוא הממוגן ביותר, בנוי בבטן האדמה, מוקשח על-ידי מטרים של בטון מזוין ושטחו הפנימי כ-60 דונם של אולמות המיועדים לסרכזות. חשוב מאוד לציין כי התזמון הנכון להתקפה הוא כאשר אלפי סרכזות מופעלות ועובדות, שכן אלו מייצגות השקעה אדירה, כספית, מדעית טכנולוגית, שקשה מאוד לשחזרה. המתקן הרביעי בבושהר נחשב בעבר לאיום, אלא שאלו כורים של מים קלים, שאינם מסוגלים לייצר פלוטוניום באיכות נפץ. מתקן זה מצוי בפיקוח הדוק של האום, ואיננו ממוגן. המתקן הבנוי לחוף המפרץ הפרסי רגיש להפצצה על-ידי טילי שיוט משוגרי צוללות, ולכן בו לא נעסוק.
|
|
המחברים מבססים את המחקר על מקורות גלויים בלבד. למאמר מראי מקום רבים המגבים כל מילה, ושוב מבחינה טכנית בלבד. הכותבים מגיעים למסקנה חד-משמעית. היכולת לעצור או לעכב באופן משמעותי את תוכנית הגרעין של אירן איננה פחותה מתקיפת האוסיראק בזמנה. המאמר איננו מנסה לומר אם כדאי לעשות זאת או לא, או אם תקיפת המתקנים האירניים תחולל תגובה קשה מנשוא. הוא מדגיש כי יכולתו של סדאם להגיב על הרס האוסיראק היתה מוגבלת למדי, בעוד היום, כאשר ישראל לחוצה בין חיזבאללה (שאיננו אלא ממלא-מקום של אירן) מחד, רצועת עזה מאידך, והיכולת הקונבנציונאלית של אירן לפגוע גם בישראל וגם באספקת הנפט העולמית, עומדים מתווי המדיניות בפני אתגר קשה. השאלה היא שאלה של רצון, שיקולים יחידניים, אך לא של יכולת טכנית. ולזה אוסיף ואומר את דברי, ואצטט את סנטור מק-קיין, איש האוויריה האמריקנית שנפל בשבי הוויט-קונג ובילה שנים לא מעטות כאסיר. וכך אמר הסנטור המתמודד על ייצוג המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות הצפויות בשנת 2008: יש רק דבר אחד גרוע ממלחמה נגד אירן, והוא אירן גרעינית.
|
|
