השמים הם הגבול

לאחרונה, התבשרנו כי ארצות הברית מחזירה את הגלגל לאחור ויש תוכנית לגייס יונים למאבק בזיהום הכבד בקליפורניה. זה, כמובן, מחזיר שוב לתמונה את תפקידן של היונים בשליחותו של האדם למשימות שונות. סיפורה של היונה 'המיתולוגית' מספר הספרים, יונתו של נוח, ריתק אותנו כשהיינו ילדים. כילדים הוקסמנו את הכישרון של היונה לבצע משימה שהטילו עליה. שנים רבות לאחר מכן היינו עדים לשימוש ביונים למשימות מיוחדות. סיפורה של יונת המבול העביר את המסר האמיתי : ליונה יש כושר ניווט, וניתן לנצל זאת לצורכי האדם. מתברר, שבתקופות קדומות אכן ידעו להשתמש ביונים מאולפות לצרכים הגנתיים של בני אדם- ועשו זאת הן בימים של פגעי טבע ואסונות והן בזמן מלחמה. יונים נוצלו כבלדרי חירום להעביר אגרות ומסרים. היום, כמובן, כאשר יש לווייני תקשורת המקשרים בין בני אדם, ויש סיבים אופטיים המחברים בין אוקיינוסים, אין כל כך צורך בשימוש הקדום ביוני דואר. גם יוני הריגול כבר אינן בשימוש, שכן המזל"טים הרבה יותר יעילים והמידע שלהן נמסר און ליין. אבל החזרתן של היונים לשימוש כשליחות לנושא איכות הסביבה בארצות הברית, החזירו אותנו ליכולת של היונים המאולפות להעביר מסרים, לשאת על גופן ציוד אלקטרוני, חיישנים ומצלמות ולא רק דואר. בימים קדומים היונה היתה חשובה בעיקר לשאת מסרים מעל לקווי האויב.

לחיים שפרלינג תעודות רבות על השימוש ביוני דואר, ועיון באוסף שלו שופך אור על ערכן הצבאי: בהיסטוריה שלנו מוכר סיפורה של שרה אהרונסון וסיפורה של תנועת ניל"י. הארגון העביר ידיעות לבריטים באמצעות יוני דואר, ובספטמבר 1917 נתפסה יונת דואר כזאת על-ידי הטורקים, וכך נחשפה רשת הריגול היהודית. שרה אהרונסון עונתה בכלא וירתה בעצמה באקדח בכלא. כמו כן ידוע על יוני דואר בשירות הקשר הארצי בתנועת ההגנה. שני אנשים משירות הקשר, אברהם עץ הדר וצבי לוין טיפלו בשובכי היונים, ולאחר מכן נפתחו שובכים במקומות שונים. בזמן המצור בגליל המערבי, בתש"ח, נהגו לצרף לכל שיירה להק יוני דואר, כדי לשמור על קשר עם יישובים מנותקים. ידוע סיפורה של יונת דואר שנשלחה לקריות באפריל 1948 והיא הביאה עמה 'יונוגרמה' ובה בקשה לשלוח לקיבוץ מכתבים ורשימת הזמנות של מזון, מצרכים ובגדים. גם בתקופה קדומה יותר, באוקטובר, 1946, דאגו שלכל נקודה שעלתה על הקרקע יהיה להק יונים כשירות קשר, נוסף למכשירי הרדיו שסיפקו לה. על-פי התיעוד, גם במסעות הפלמ"ח נהגו לצרף יוני דואר מאומנות. יש לווינים ויש מזל"טים, אבל יש רבים הסבורים שמקומן של יוני הדואר מובטח בכל מצב: כאשר כל קווי התקשורת יקרסו במלחמה גרעינית, ניתן יהיה שוב להשתמש ביונים אלה. בינתיים, בארצות הברית ממשיכים בתוכנית להשתמש ביונים לצורכי איכות סביבה: המשימה הראשונה של אותן יונים – ניטור מזג אוויר – ומן הסתם עוד ימצאו ליוני הדואר משימות מגוונות. יונים זה כנראה גם משהו דמ-יוני...

סיפורם של מגדלי היונים ב"יונה ונער" הדליק את הדמיון, ויצאנו בעקבות אחד הידועים בקרב המגדלים יוני דואר – חיים שפרלינג. כשראיתי את השובכים על הקרקע, די נדהמתי. בילדותנו סיפרו לנו על ובכים גבוהים. מתברר, שיוני דואר מגדלים בשובכים נמוכים, על הקרקע – והשובך הקיבוצי מכיל כמה יונים. יש בו מדפי שינה ותאי קינון. הוא חייב להיות מרווח, כדי שהמגדל יוכל להיכנס וליצור יחסי רעות עם היונים. לגדל יונת דואר זו אמנות: רוכשים אותה כשהיונה בגיל 35 יום בדיוק- כשהיא בוגרת מספיק, אך עדיין לא עצמאית. מאכילים את יוני הדואר במזון משובח ודואגים להן לפעילות גופנית יומיומית. כשרואים את חיים שפרלינג מפריח אותן לאוויר, מנפנף בקנה הבמבוק – מבינים שכל זה רק חלק מסדרת אימונים. האימונים הדרגתיים, ובאימונם מתקדמים היונים נשלחות למרחקים גדולים יותר. הן נדרשות לחזור הביתה במהירות, ובתחרויות ארציות או בינלאומיות בודקים את המהירות כפרמטר לזכייה באליפות. לשפרלינג תעודות על זכיית יוני דואר שלו בתחרויות ארציות. שפרלינג מכור לתחביב המרתק והוא אוחז ביונת דואר ומצביע על הסימנים המיוחדים: קרום לבן הסובב את המקור, קצוות לבנים סביב העיניים וחזה רחב יותר. על שולחנו מחזיק שפרלינג יונה מפוחלצת ובאמצעותה הוא מראה לי את מכל הפלסטיק המוצמד לרגלה של יונת הדואר: הובלת הדואר נעשתה נעשתה באמצעות טוטף שהוא מעין נרתיק שלתוכו מוכנסת ההודעה הכתובה. הטוטף העשוי מחומר פלסטי נחגר לרגל אחת של היונה בחגורות קטנות, וההודעה נכתבת על 'פתקיון' מיוחד שבימי קדם היה עשוי מקלף מיוחד. שפרלינג בטוח שחוש הניווט של יוני הדואר קשור לכוח המשיכה של כדור-הארץ וליכולתן לקרוא את הניואנסים השונים של אותו כוח משיכה. "ליוני דואר יש נטייה לחזור לשובך שלה. אנו מכירים אותן על-פי המראה ועל-פי תכונות האופי, אבל ליתר ביטחון אנו מסמנים אותן באמצעות תג זיהוי שכולל מספר שובך ושנת לידה. אחרי אימונים רבים יש לי בטייסת כמה יוני דואר אלופות, אבל אני אוהב את כולן. כולן היו בנותי".

מספרים שבימי מלחמה פרוסיה-צרפת, שנמשכה כמה חודשים, נותקו קווי הטלגרף בין עיר הבירה פריס לשאר המדינה. מאות יוני דואר עפו מצד לצד, כמטוסים המבצעים גיחות מעל לקווים. בצורה זו הצליחו לגשר בין האזורים המנותקים ולקיים תקשורת אלטרנטיבית. הפרוסים לא ראו זאת בעין יפה והורו לחיילים שלהם לירות בכל יונה שעפה באוויר. זה נשמע מוזר, אבל מדובר בסיפור אמיתי. זה חזר על עצמו גם במלחמת העולם הראשונה, כאשר שני הצדדים השתמשו ביונים – ומדובר על מאה אלף יונים לפחות. מכולן זכתה לפרסום יונה בשם "שר אמי", שביצעה משימות עבור חיל הקשר האמריקני, וחברו אליה 600 יונים באותו "להק אוויר". ההיסטוריה מספרת על רגע קריטי במלחמה שבו יונת הדואר היתה קרש ההצלה: באוקטובר 1918, סמוך לסיום המלחמה, מאה עצמו גדוד אמריקני מנותק משאר החטיבה שלו, והחיילים האומללים נותרו מוקפים לוחמי חיל רגלים של צבא גרמניה. האמריקנים לא הצליחו ליצור קשר עם חבריהם, ובאותה עת גם ספגו אש ארטילרית מיחידות אמריקניות, שלא זיהו אותם. אנשי הגדוד הנצור שלחו יונת דואר, שהובילה עמה את המסר החשוב והדחוף, כי הם תקועים במצב בלתי נסבל. הגרמנים ירו ביונה, וביונה שלאחריה, וכך נותרה אותה יונה מפורסמת – שר אמי – והיא זו שהצליחה להגיע לחיילי החטיבה, כשהיא פצועה בכנף. מפקדי הצבא מצאו את התשדורת על רגלה של היונה, ושלחו מיד כוח שחילץ את החיילים הלכודים. אותה יונה פוחלצה והיא מוצגת בהרבה כבוד והדר במוזיאון הריגול בוושינגטון. גם במלחמה העולם השנייה היה שימוש ביוני דואר. הבריטים זוכרים עד היום בהערצה את סיפורה של היונה פאדי שחצתה את תעלת למאנש ביום הפלישה לנורמנדי.