ניכר בהם ביועץ המשפטי לממשלה ובפרקליט המדינה, ערן שנדר, כי נרעשו והופתעו לנוכח התגובה הציבורית הקשה, לידיעה על אודות הסדר הטיעון שנעשה עם משה קצב. כדי להוכיח לציבור כי לא חדלי אישים ורכיכות פעלו בפרשה זו מטעם המדינה, אלא ברי-סמכא קשוחים ותקיפים, שיווה שנדר לעצמו עמדה של "פופאי" והכריז כמה הכרזות, שלדעתי היו מיותרות.
כך דיווח אתר זה: "בהתייחסו לדברים מפיהם של קצב ומקורביו, לפיהם הנשיא הסכים להודות, במסגרת הסדר הטיעון, בעבירות מין קלות, וזאת רק כדי למנוע סבל ממשפחתו - אמר הפרקליט שנדר, כי בבית המשפט יידרש קצב להודות בעבירות שיוחסו לו, ואם יאמר דברים אחרים, היינו: אם ייתכחש לכך ויסביר את חתימתו על הסדר טיעון רק בצורך למנוע פגיעה נוספת במשפחתו, לא יהא הסדר טיעון ויוגש נגדו כתב אישום מלא. משמעות הדבר, במקרה כזה: יוגש כתב אישום נגד קצב בכל העבירות המיוחסות לו".
שנדר דורש עתה מנשיא המדינה להתייצב בבית המשפט ולהודות בעבירות שביצע. שאם לא כן, כאמור, יבוטל ההסדר שנחתם עם קצב". מאחר שקצב חתם על הסכם, שבו התחייב להודות, אין זאת אלא ששנדר דורש כי קצב לא רק יודה בעבירות שהוסכם כי יודה בהן, והוא מכריז ללא הרף שיודה, אלא משמעות דבריו היא כי על קצב לעמוד בבית המשפט, לדקלם ולמנות בקולו את פירוט המעשים שבהם הוא מודה.
עם כל הכבוד לפרקליט המדינה החרוץ והתקיף, אם לכך התכוון - בדבריו אלה חרג מסמכותו, והציג דרישות שלא היה להן אח ורע בתולדות המשפט הפלילי בישראל.
ראשית, האמירה כי, אם יבוטל הסדר הטיעון יוגש כתב אישום בגין מלוא העבירות שיוחסו לקצב מלכתחילה, מפגינה מיניה וביה כי ברשות הפרקליטות יש די ראיות להרשעת קצב בכל העבירות, שכן הדעת אינה סובלת האשמת אדם בפשע חמור, שלגביו אין די ראיות בידי התביעה, רק כנקמה בנאשם על שלא עשה משהו כרצון התביעה. אמירה זו מעמידה באור מוזר את ההסכמה שלא להעמיד לדין את קצב על העבירות החמורות ביותר, שהן עבירות האינוס. אם אין די ראיות לעבירות אלו, מעניק החוק ליועץ המשפטי שיקול דעת בלעדי שלא לכלול אותן בכתב האישום. מאידך-גיסא, אם יש די ראיות להרשעה באינוס, גם לדעתם של ראשי התביעה הכללית, הסדר הטיעון באמת מצחין ופסול מעיקרו.
אני משוכנע כי מזוז צדק, בהחליטו כי אין די ראיות או כי אין סיכוי רציני להרשעה, אך שנדר - וגם מזוז עצמו, באמירות מיותרות אחדות - כאילו מתעקשים למשוך את השטיח מתחת לרגליהם באמירות שהיה מוטב להם לוותר עליהן.
שנית, מעולם לא נשמע שנאשם נדרש לעמוד בפני בית המשפט ולדקלם בקול את המעשים שעשה. במשפט הפלילי בישראל, השופט מקריא את כתב האישום ושואל את הנאשם מהי תגובתו. הנאשם רשאי להודות בכל העובדות או בחלקן, לכפור בכולן או בחלקן, או לשתוק. החוק קובע כי שתיקתו תפורש ככפירה בעובדות. הנאשם רשאי גם להוסיף ולטעון עובדות בתשובתו, כמו הצגת הטענה בדבר אליבי ("במקום אחר הייתי בעת העבירה"), או כל טענה אחרת. ואולם, גם בעת הודאה, אין הנאשם נדרש לספר מה בדיוק עשה, לאיזה עומק החדיר את האצבע ומה בדיוק עשה בלשונו המשורבבת. אם הפרטים העסיסיים הללו מפורטים, נניח, בסעיף 3 של כתב האישום, הודאתו בסעיף 3 מהווה אישור לכך שהפרטים שבאותו סעיף הם נכונים.
כאשר הנאשם מיוצג ע"י פרקליט, נוהגים בתי המשפט על-פי רוב לקבל את הצהרת הפרקליט, כי הסביר לנאשם את כתב האישום ואת זכויותיו, ולשמוע מפי הפרקליט את הודעתו על תגובת הנאשם. רק כאשר יש ספק בלב השופט, האם הנאשם מודע למלוא זכויותיו ולמלוא המשמעות הנודעת לתגובתו לאישום - ולפעמים אין זו אלא מצגת לצורך התקשורת - פונה השופט אליו ומברר זאת. נדירים המקרים שבהם יש לשופט צורך אמיתי לברר מפי הנאשם ישירות האם הודעת פרקליטו מבטאת את עמדתו האמיתית, שכן פנייה כזו אל הנאשם, "מעל ראשו" של הפרקליט, מהווה פגיעה מיותרת באחרון.
ואולם, הנאשם לעולם אינו נדרש לספר בלשונו ובקולו את פרטי העבירה. קשה להאמין שבהסכם הטיעון נכלל סעיף שבו נקבע, כי על קצב לעשות כן.
בכלל, יש לדעתי אי-הגינות רבה בדרישה המוצגת תכופות לנאשמים שהורשעו, להביע "חרטה כנה" ולשכנע כי חרטתם זו אמיתית, כתנאי להטבות שונות: קבלת חופשה, קיצור תקופת המאסר בשליש, חנינה ושורה של הטבות שונות. לדעתי אין לכך זכר בחוק, וזוהי גחמה של התביעה ושל שב"ס. הם מחפשים הכאה על החזה, ונהנים כנראה לשמוע את קול צלעותיו של הנידון המתפוקקות מעוצמת ההכאה העצמית על חזהו, בהביעו חרטה "אמיתית". וכי מי שמם לשמש בוחני כליות ולב? נאשמים רבים נוהגים לחבוש כיפה בעת משפטם, להוכחת חזרתם בתשובה וחרטתם הכנה והאמיתית, והכל יודעים מה ערך "חזרה בתשובה" מדומה זו. דברי שנדר שייכים לתחום זה, והוא דואג בעליל לא לחרטתו של קצב אלא יותר לשיקום התדמית המרוסקת שלו-עצמו ושל מזוז.
על-פי השקפתי, שדומני כי היא גם השקפתו הבסיסית של המחוקק בישראל ושל המשפט הפלילי ברוב מדינות העולם, הנאשם רשאי לכפור בעובדות שיוחסו לו, לנהל את משפטו ולנסות לשכנע בצדקתו, או אפילו סתם לקעקע את ראיות התביעה ללא הצגת עמדה משלו. די לו בנטיעת ספק סביר בלב השופטים, ובכך ישיג זיכוי. אם הורשע - הורשע, אך החוק והמוסר אינם אוסרים עליו להצהיר לפני פסק הדין ולאחריו כי הוא חף מפשע וכי הורשע בטעות. לצערנו קרו, בישראל ובעולם הרחב, מקרים כה רבים של טעות בהרשעה, עד כי אפשר להניח בבטחה כי שיעור קבוע כלשהו של המורשעים הם חפים מפשע. זהו, למעשה, נימוק ההתנגדות העיקרי לעונש המוות, שבו אין עוד אפשרות לתקן את העוול המשפטי, גם אם במאוחר.
לדעתי, הדרישה כי הנידון יתכחש למצפונו ולהכרתו בצדקתו, יכה בפומבי על חטא ואף יביע צער על המעשים שעשה - אלה שבעשייתם הוא כופר בעקשנות - אינה צודקת, ובמקרים רבים היא מאלצת בצביעות רבה את הנידון לעשות שקר בנפשו. אסירים רבים מתייצבים בפני ועדת השחרורים ונשבעים כי הם מתחרטים, אך לדעתי עניין זה אינו ראוי להימנות בין שיקולי הוועדה, שכן גם היא אינה מוסמכת וכשירה לבחון כליות ולב. די בשקילת התנהגותו הטובה או הרעה, ובהבאת שאר השיקולים בחשבון: חומרת העבירה, מצבו המשפחתי והבריאותי, סיכויי שיקומו ושאר השיקולים הרלוונטיים. קביעתם של בית המשפט, או של ועדה כלשהי, כי פלוני "התחרט באמת ובתמים" - היא פלישה יומרנית, נבובה ואף מחוצפת לתחומו של הקדוש ברוך הוא.
אני מתנגד לאמירה "האיש ישב במאסר ושילם את חובו לחברה", שכן הרשעה פלילית וגזר-דין אינם חובות כספיים שנצברו, הניתנים ל"פדיון" ע"י הנאשם. ואולם, אני מקבל בהחלט את העיקרון שאת דבר אשמתו או חפותו של האיש מכריז בית המשפט באמצעות פסק הדין, ואין לאיש זכות לדרוש מהנידון עצמו לקבל על עצמו בקול את הקביעה, גם אם הוא משוכנע בהיותה שגויה. די לציבור בקביעת בית המשפט בדבר אשמתו, וקביעה זו תישאר על כנה כל עוד לא יוכח כי היא שגויה.
לפיכך, בהכריזו כי על קצב יהיה לפרט את אשמתו בבית המשפט, שגה פרקליט המדינה. אין לכך שום קשר לשאלה מה באמת עשה קצב ומה לא עשה. מהרגע שבו התביעה הגיעה למסקנה כי מוטב לה לעשות עמו הסדר טיעון, שכן אין בידה די ראיות להרשעה בעבירות אחדות, עליה לכבד בתום-לב את ההסכם ולהימנע מהכרזות, מדרישות שאינן במקומן ומאיומים על קצב. אם הלה יתכחש להסכם, בעמדו בפני בית המשפט, ויכריז כי אינו אשם במאומה, ברור שגם לתביעה מותר לראות את ההסכם כמבוטל. ואולם, אין שום חוק, ושום כלל מוסרי, האוסר על בני משפחתו של קצב, או עליו-עצמו, למסור לציבור הסברים המרככים לדעתם את משמעות הודאתו בחלק מהעבירות, לפני יום המשפט ולאחריו.
מובן מאליו שקצב אינו יכול לומר לשופט "אני מודה, אך אני מכחיש". בית המשפט גם לא יקבל את ההודאה, אם קצב יסביר באותו מעמד שחתם משיקולים של "רצון לסיים את המשפט", שמשמעותם המשפטית היא כי לא חתם בהסכמה חופשית. מאידך-גיסא, אם השופט יאמר כי קרא בעיתון שמניעי חתימתו אינם הודאה כנה, יעשה השופט בכך עוול משפטי ויפגין עוינות לנאשם שבפניו, שכן נאשמים אחרים אינם "זוכים" בהתעניינות חוץ-משפטית שכזו מצד בית המשפט. אין לו לשופט אלא את שעיניו רואות ואוזניו שומעות בבית המשפט, במסגרת המשפט המתנהל לפניו, ומסעי יחצ"נות, המנוהלים במרץ רב ע"י התביעה הכללית, המשטרה, קצב ואנשיו, ארגוני הנשים, התקשורת ורבים אחרים, אינם מעניינו של השופט.
אגב, גם ההסבר בדבר מניעי חתימתו של קצב על הסדר הטיעון, המוצג בתקשורת באור שלילי ביותר, הוא בעצם הסבר נפוץ ושכיח. כבמשפט אזרחי, כן גם במשפט פלילי קורה תכופות שהפרקליט אומר ללקוחו: אני מאמין לך ומשוכנע כי הצדק כולו לצדך, וכי ראוי שתזכה ב"כל הקופה": במשפט האזרחי בכל הסכום שאתה תובע, ובמשפט הפלילי תזוכה מכל אשמה. ואולם, יש חשש כי בית המשפט לא יקבל את גרסתך, באופן מלא או חלקי, ואולי ישתכנע דווקא באמיתות דבריהם של עדי שקר אחדים. או-אז סיכונך גדול: במשפט האזרחי תפסיד את ה-100 אלף שאתה תובע, ובמשפט הפלילי תורשע בעבירות חמורות מאוד ותישלח לכלא לשנים רבות. אני, הפרקליט, מציע לך להתפשר ולחתום על הסכם הפשרה המוצע: במשפט האזרחי תקבל רק 40 במקום 100 אלף, ובמשפט הפלילי תורשע בשני מעשים מגונים בלבד ולא בעבירת אינוס נוסף לעבירות-מין אחרות, ותקבל מאסר על תנאי במקום מאסר ממושך בפועל.
תגובת הלקוח, במקרים רבים, היא התקוממות ולפעמים אפילו פיטורי הפרקליט, שהוא רואה כ"בוגד". לאחר חלוף רגעי ההתקוממות, לקוח נבון מבין שהפרקליט פועל לטובתו ולמען האינטרס שלו, של הלקוח. יש לקוח המחליט לקבל על עצמו את הסיכון, במיוחד בתחום האזרחי-כספי, שכן הצדק שלו חשוב לו מהכסף, ובכך מקבל על עצמו את הסיכון שלא רק תידחה תביעתו, אלא הוא יחויב בהוצאות המשפט ורבה תהיה כלימתו.
ואולם, רוב הלקוחות בתחום הפלילי מקבלים על עצמם בשמחה הסדר המחלצם מסיכון של מאסר ממושך, ולא-מעטים המקרים שבהם חף מפשע, באמת ובתמים, מודה בדרך זו בעבירות שכלל לא ביצע. למרבה הצער, מציאות זו מוכרת לכל אנשי התקשורת, העוסקים בפלילים או שיש להם רקע משפטי, ולכן כה רבה הצביעות והנבזות שבהוקעת קצב על הסבריו בעניין זה.
אני הקטן, שאין לי אהדה אף במיליגרם אחד כלפיו, ממניעים שאינם קשורים לפרשיות המין המיוחסות לו, אינני מוכן להרשיעו ולהוקיעו, ואפילו את הודאתו אינני רואה כהוכחה נחרצת לאשמתו. בכל משפט, גם בכזה שבו נשמעו ראיות רבות וניתן פסק-דין ארוך ומנומק, אינני רואה ראיה סופית לאשמת הנאשם. כבר ראינו כהנה וכהנה הרשעות שגויות, וזכר פרשת מע"ץ, עיזאת נאפסו, קו 300, יוסי גינוסר ופרשת השב"כ, משפט רפול המנוח ומחיקת האישום נגדו בשל היעדר עבירה אפילו לכאורה (אך מינויו המתוכנן לממשלה בוטל בינתיים), העמדת עו"ד יעקב נאמן לדין וזיכויו המוחלט, דני כ"ץ, רצח חנית קיקוס ומקרים רבים אחרים, אינו מצליח להימחק מהזיכרון.
