כל פרסומאי או יועץ תקשורת מכיר את הרגע הזה. הרגע שבו אתה יודע שהקמפיין שלך הצליח. לי זה קרה כבר ביום שלישי בערב ולא אחרי קמפיין ארוך ומתיש, אלא אחרי מודעה קטנה בעיתון הארץ. מודעה שקראה לשחרר את יגאל וחגי עמיר ופרסומה עורר הדים נרחבים.
מן הראוי להקדים ולומר: הדרישה לשחרר את האחים עמיר היא דרישה לגיטימית והגיונית. אם רב מרצחים שידיו מגואלות בדם יהודי כמו מרוואן ברגותי הולך הביתה, אין כל סיבה שלא יעשו "מחוות" כלפי הצד השני ואסירים ביטחוניים יהודים ילכו הביתה.
יש להוסיף שבניגוד לברגותי ושות', יגאל עמיר ישב בכלא שנים ארוכות ולמעשה הוא כבר שילם את חובו לחברה. הדברים נכונים קל וחומר כלפי אחיו חגי, ועוד יותר כלפי יהודים כמו עמי פופר, שלומי דביר וירדן מורג - בניגוד למי שמתכננים לשחרר בצד השני, רוב האסירים היהודיים בבתי הכלא הם אסירים שאין להם דם על הידיים, ועדין לא דיברנו על המניעים והכוונות כאשר נדמה לי שגם מי שמתעב את כל אותם יהודים שהורשעו לא מטיל ספק כי כוונותיהם היו למען עם ישראל ולא למען מי שקם להשמידנו.
אלא שלא בכך עסקינן וניתן להשאיר טענות אלא בצריך עיון שהרי הצלחתו של הקמפיין - ואנו רק בתחילתו - לא רק הייתה בכך שפתאום על סדר היום הציבורי התחילו לדבר גם על שחרור הצד השני. ההצלחה הגדולה וההישג הכביר היה בכך ששוב נחשפה לה הצביעות וההתחסדות של חלקים בשמאל הישראלי המכנים את עצמם כאבירי חופש הביטוי ושוחרי הדמוקרטיה.
אותם נאורים שלא הרימו גבה למשמע שחרור רבי מרצחים, אותם יפי נפש שנלחמים על הזכויות של אסירי החמאס והפתח, אותם ליברלים שמגנים בחירוף נפש על הקרנת מחזות כמו "אפרים חזר לצבא" או סרטים כמו "ג'נין ג'נין" ועל הצגות כמו "חברון", בהם מוצגים חיילי צה"ל כקלגסים והמתנחלים כמתעללים, הם-הם שלא היו יכולים לעצור את פרץ הרגשות למראה המודעה הקטנה בעיתון הארץ שבה הקריאה לשחרור אסירים יהודים.
"רצחו לנו את הדמוקרטיה" - אמרה המאזינה דפנה בתוכנית הכל דיבורים והתכוונה לכך שלא יכול להיות שבעיתון שלה, במדינה שלה יפרסמו מודעה בניגוד להשקפתה. "אני אבטל את המנוי להארץ", כתב טוקבקיסט אחד ששמו אינו זכור לי אך טענתו כי "בעיתון שלנו אסור להביא דברים כאלה" זכורה לי גם זכורה.
והנה בזכות מודעה של מספר אינצ'ים נחשפת לה הצביעות ומופיעים להם "הליברלים" מהשמאל במלוא עליבותם.
אמנם את האמת יש לומר והיו גם דעות אחרות כמו דעתו של עמוס שוקן, שהזכיר כי חופש הביטוי הוא גם לצד השני. אכן, יש גם אנשי שמאל הוגנים. ואולם נדמה כי הקול השולט בשמאל הוא לא הקול של שוקן כי אם הקול שמבקש לסתום פיות, לאטום אוזניים ולזרוק את המודעה כלעומת שבאה. מודעה לשחרור ברגותי - מצויין, מודעה לשחרור מחבל שהרג משפחה שלמה - "זה ראוי גם אם זה כואב", אבל פרסום הקורא לשוויון ולמניעת אפליה - זה בוודאי שלא!!!
והמעניין יותר מכל הוא שמדובר באותם חלקים מהשמאל הישראלי שתמיד מספרים לנו כמה חשוב להיות ליברל. המסקרן ביותר שמדובר באותם אנשים שמצטטים ערב ובוקר מצעד הגאווה בירושלים את פסק דינו הידוע של השופט אהרן ברק כי חופש הביטוי הוא לא רק החופש של ילדים וזרי פרחים עמם להלך ברחובה של עיר, אלא גם החופש של אנשים שעצם צעידתם מכעיסה עד מאוד.
חופש הביטוי הוא אכן החופש לקומם, להרגיז ואפילו לסטות ולהגעיל את מי שנגעל.
כאשר מדובר במצעד הגאווה - "זה בסדר". כאשר מדובר בהפגנה של התנועה האיסלאמית - "זו בדיוק הדוגמה הנכונה לסבלנות ולסובלנות ועל-אף שהם קוראים להשמדת מדינת ישראל תנו להם להפגין". חופש הביטוי הוא הרי ציפור נפשה של הדמוקרטיה גם אם הוא מאיים לקום עליה ואולם כאשר מדובר במודעה שקוראת לשחרור יגאל עמיר - פתאום נעלם חופש הביטוי, נגמרת הסבלנות, מסתיימת הליבראליות ואנשי השמאל הופכים את עורם.
בוקר טוב אירן!!!
