עשיתי שנים רבות במחיצת אנשים שרוצים כוח. יותר כוח. חברי כנסת שרוצים להיות שרים. גם במחיצת אנשים שיש להם כסף והם רוצים יותר כסף. בחברה עסקית מצליחה. עכשיו, לשם שינוי, אני מתבונן בעניין רב באנשים שעשו כבר את הכסף ואת הכוח שלהם - והם רוצים לתקן משהו מן הרב הטעון תיקון בחברה הישראלית.
שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, אני שואל את עצמי מה יכול לעשות אדם, בין אם יש לו כסף וכוח ובין אם הוא עדיין בדרכו אל המעמד ואל "מכונית המנהלים", כדי לתקן משהו מסביבתו ומן העולם שסביבו - ומבלי שיחשב נאיבי, תמים, צופה, חנון?
הוא יכול להצטרף למפלגה זאת או אחרת, ללכת לסניף שלה, לשלם לה מיסי חבר. הוא יכול להזמין את "השר שלו" לחתונה-בר מצווה. ביום פריימריז יתקשרו אליו. הוא ירגיש שייך.
אם האיש שלו, המגזר שלו, יקופח בחלוקת כיבודים או משרות - הוא יגיע לכנסת וירעיש עולמות. הוא חבר מרכז המפלגה. חבר מועצת המפלגה. הוא משפיע.
אך משום מה - המפלגות שבלעדיהן אין דמוקרטיה פעילה - איבדו בעיני את החסד ואת החן ואפילו את שאריות הקסם ככלי משנע אל לב העשייה. אלה שקמו עם המדינה ושכחו מדוע קמו. אלה שהן שלוחת חצרו של הרב. אלה שהן שלוחת חצרו של המיליארדר. גם אלה שמחברות אינסטנט-מצע שלא מעניין אף אחד בבקר שאחרי הבחירות. אלה שהן לשכת עבודה. גם אלה שהן לעולם תנועת מחאה בכיכר.
דוקא האירגונים האזרחיים שקמים כל העת יש מאין, במעין רשת של איכפתיות, מדברים אלי יותר. נגד שחיתות. ובעד מצויינות בחינוך. ובעד הקלת מה לאלה שהגורל התאכזר אליהם. בעד נכים. בעד ילדים. בעד בעלי חיים. בעד מפונים. בעד דיור ציבורי. בעד נשים מוכות. נגד מוכרי נשים. אפילו בעד עובדים זרים.
אותם אירגונים שאתה לא רואה בהם את התוכנה הידועה: איך להגיע לכנסת בחמישה שלבים בדוקים כדי לחלק משם את עוגת ההשפעה והתקציב.
הם קרויים "אירגונים לשינוי חברתי" ו"עמותות" והם נעים על אנרגיה חיובית של אנשים ונשים בעלי מודעות ולעולם חסרי תקציבים נאותים. האינטרנט סיפק להם כלי יעיל לבניית קהיליות. הם מתקשרים באמצעות שפה חדשה שרחוקה מנאומים. מסיסמאות. מהבטחות.
אין להם סניפים. אין להם לשכות. אין להם נציגים בוועדת הכספים של הכנסת ולא נציגים בוועדת החוקה. לפעמים, על פני השטח, נראה שתנועות מן הסוג האזרחי התמים נידונות לכשלון מוחלט.
עובדה: במשך חודשים אחרי מלחמת לבנון אפשר היה לראות אוהל מחאה אחד לפחות בצידי הכביש המוביל לבית ראש הממשלה בירושלים. בא הקיץ והמדרכה ריקה. אין שלטים. אין מילואימניקים מאוכזבים. אין מוטי אשכנזי. אין אופיר פינס. עסקים חזרו להיות עסקים כרגיל.
לכאורה, תנועות אזרחיות עולות ויורדות, עושות את הרעשים שלהן בתקשורת או בכיכר - ונעלמות. המפלגות - הן המסגרות שלעולם קיימות ומביאות מתוכן את המובילים, המשפיעים, מעצבי הגורל וקובעי ההחלטות. בתנאי שהן לא "שינוי", ד"ש, או "הליברלים העצמאים" ו"הפרוגרסיבים".
אבל בסופו של החשבון, יתכן וירשם מהפך: דוקא הרשת האזרחית הפושטת ולובשת צורה, העמומה, זאת שמחוץ לממסד הפוליטי הקיים- דוקא היא זאת שתימצא מטביעה חותם משמעותי יותר על חיינו. היא שתזיז יותר ותטהר יותר בין המלחמה שהיתה לבין המלחמה שתבוא.
