איני דואג לעו"ד דה הרטוך

יש לי גישה משלי ברורה לעבירות פליליות מסוימות כמו סטירה, נשיקה רגעית כפויה, העלבת מי שאסור להעליב אותו וכיו"ב. אני סבור שצריך להתבונן, כבר בשלב ראשון, בעושה העבירה. אם מדובר באדם נורמטיבי לחלוטין, ללא עבר פלילי משמעותי, אשר ברגע של חולשה, כעס קיצוני, תשוקה בלתי מבוקרת וכיו"ב, עשה מעשה העלול להיחשב כעבירה פלילית והמעשה עצמו רגעי ומוגבל מאד בתוצאותיו, הכיוון עליו יש לחשוב אינו של העמדה לדין, או סנקציות, מעבר לסנקציות משמעתיות מתונות. לא כל עבירה היא נושא להגשת תביעה פלילית ואני משוכנע שניתן באמצעות מדיניות חכמה ומרוסנת להימנע יותר מהגשת כתבי אישום מיותרים ומהכתמת שמם של אזרחים שהינם בדרך כלל שומרי חוק למופת. את המדיניות הזו הייתי מחיל על כלל העבירות, ומן הראוי לעשות שימוש באמצעים חלופיים כמו אזהרות רשמיות, דרישת התנצלות, פיצוי מוגדר של הקורבן וכיו"ב. עד כאן העיקרון - בשם עיקרון זה הייתי מנסה להימנע מהגשת כתב אישום נגד השר רמון, למרות דעתי הכוללת השלילית על התנהגותו בפרשה. כבר אמר פעם השופט זילברג ז"ל בקשר לעבירות תכנון ובנייה, שגם תקיעת מסמר בקיר יכולה על-פי ההגדרה להיחשב עבירה של בנייה ללא היתר ולא יעלה על הדעת להעמיד אדם לדין בשל כך. בשל אותו עיקרון אף אני הייתי שמח לסיים את פרשת עו"ד דה הרטוך שללא ספק הינו אדם נורמטיבי שומר חוק, שלא ניסה כלל ללמד זכות על מעשהו אלא התנצל כראוי וכיאות. כאשר התפרסמו לראשונה הידיעות על "האלימות בכנסת" והסטירה שהעניק עו"ד דה הרטוך לח"כ כהן לא דאגתי במיוחד לגורלו של הסוטר. לו היה הדבר הפוך וח"כ כהן היה סוטר לעו"ד דה הרטוך היה מקום לדאגה גדולה הרבה יותר, שכן עו"ד דה הרטוך הוא מיקירי פרקליטות המדינה, מוצאו מלב לבה של העילית המשפטית הממוסדת והוא עוסק במלאכת הקודש החילונית - מניעת הקצבת תמיכות לחרדים ללא קריטריונים. למעשה די בכך שהחרדים שונאים אותו על-מנת להבטיח לו חסינות כמעט מלאה בתקשורת ובמיליה החברתי שלו. בהקשר זה אני לא נלאה מלחזור על האמירה הישנה שיש מי שסולחים לו על גניבת סוס ויש מי שירשיעו אותו בגלל שנתן עינו בקיר האורווה. על-פי מבחן זה עו"ד דה הרטוך בהחלט יכול לגנוב סוסים ללא חשש. גרסתו תתקבל מיד וללא כל בדיקה והמקהלה המגוננת תעשה כל שביכולתה לחלץ אותו כצד הנפגע והראוי לסליחה ומחילה. כבר כיום יצא עיתון הארץ בקריאה דחופה להגנתו של דה הרטוך וקבע: "פרשת דה הרטוך אינה צריכה להגיע לבית המשפט, אלא להסתיים בהתנצלות פשרה ותיווך. הכללים הפליליים הנוקשים יעשו במקרה זה אי צדק לעניין, וסטירת הלחי תיהפך למוקד הפרשה ולא לקצה הקרחון שלה" אתם הבנתם את זה? מה שחשוב הוא כיצד הגיע דה הרטוך למצב האומלל שבו נאלץ בלית ברירה ממש לסטור על לחיו של ח"כ כהן והיו נא סמוכים ובטוחים שאם סטר לו פעם, עשר סטירות היו עונש ראוי הרבה יותר לח"כ החרדי, אך מאחר שהחוק "הנוקשה" עלול לחייב בהעמדה לדין, מן הראוי לעשות מאמץ חריג לפשרה על-מנת להיחלץ ממצב כל כך מביך ועל-מנת להשיב את העולם לסדר הנכון בו הנאשמים הם החרדים לבדם. בל נטעה - הדרישה "להתנצלות פשרה ותיווך" היא רק צעד מגננה שנכפה על הממסד המשפטי והתקשורתי הידוע בלחץ השעה. בשלב הבא, הקרוב מאד לבוא, תקום דרישה להענשת הקורבן. אם אתם לא מאמינים לי הנה ציטוט מרשימתה של ד"ר אורית קמיר, זו שהרחיבה את הגדרת עבירות המין למחוזות האבסורד, ביחס לפרשה ותשתכנעו בעצמכם [הרשימה התפרסמה בבלוג האישי של הכותבת באתר רשימות]. "אין עילה טובה יותר לסטור לאדם מאשר כאשר הוא מאשים אותך כי אתה גרוע מן הנאצים, בכך שהם הרגו את הגוף ואילו אתה הורג את הנפש. למעשה, ההתבטאות היא לא רק זילות השואה, אלא גם הוצאת דיבה חמורה ביותר, שראוי להגיב עליה הן בתביעה אזרחית והן בפלילית, אם הדבר אפשרי. לא רק שאין עניין לציבור לנהל כאן חקירה פלילית נגד הסוטר, אלא יש מקום לנהל חקירה פלילית וציבורית נגד התוקפן המילולי....". ובהמשך: "אילו הגיב דה-הרטוך על-ידי הוצאת אקדח, וירה בו למוות - היתה זו, על-פי חוק, הריגה ולא רצח. בדומה, ראוי שההתגרות הנפשעת תפחית מן התקיפה ותבטל את משמעותה הפלילית מכל וכל. במקביל, ההתגרות הנפשעת של כהן היא בבחינת "אשם תורם" שגרם להתנהגות האסורה, וכשלעצמי אני סבורה שהאשם התורם מגיע לכדי 100% מן האחריות. לכן אחריותו הפלילית של הסוטר יורדת לאפס." אני באמת לא מתכוון לעסוק בהבל הטיעון המשפטי, גם אם מי שטוענת טיעוני הבל אלו הינה ד"ר למשפטים. ייתכן שהאקדמיה צריכה לתת על כך את הדעת, אם יש לה סמכות לכך. גם על העירוב האבסורדי של מונחים מהחוק האזרחי ["אשם תורם"] עם מושגי המשפט הפלילי אין צורך להתעכב. עדיין לא הגענו למיטב ידיעתי לכך שהאמירה "נאצי" [קללה שגורה למרבה הצער שעלולה לחייב במקרים מתאימים העמדה לדין] תהווה הגנה מפני אישום בתקיפה ובמקרה של עו"ד דה הרטוך יש לזכור כי החוק קובע ש"התוקף עובד הציבור או מי שממלא חובה או תפקיד המוטלים עליו על-פי דין או מי שנותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והתקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו של הנתקף, דינו - מאסר חמש שנים". אתעכב רק על עובדה פשוטה - עד עתה לא שמענו גרסה מוסמכת על הפרשה - מה בדיוק נאמר, על-ידי מי, למי ובאיזה הקשר. כלל ראשון שכל מי שעוסק בחריצת דין חייב לדעת הוא שיש לברר את העובדות ולשמוע את שני הצדדים. כלל זה מעניין כקליפת השום את ד"ר קמיר, שכבר גיבשה דעה נחרצת מהן העובדות ואת מי בעצם יש להעמיד לדין. בעוונותי אני מאמין שגם את גרסתו של ח"כ כהן, למרות היותו ח"כ חרדי, יש לשמוע ורק אז להכריע בין הגרסאות, אם יש בכך צורך. למי שמטפח דאגה מופרזת לעו"ד דה הרטוך הייתי מציע להסב חלק מדאגתו לח"כ כהן. מעתה יתמקדו בו התקשורת והממסד המשפטי וסביר להניח כי תתנהל "חקירה פלילית וציבורית נגד התוקפן המילולי", כדרישתה של ד"ר קמיר. בסופה של החקירה הח"כ יועמד לדין בהמלצתם הנלהבת של כמה וכמה חברי כנסת - חכו ותראו.