עם תחילת מלחמת לבנון השנייה הבטיח לנו ראש ממשלת ישראל "לא נפסיק עד שנקבל את התוצאות המקוות". ו"אין לנו תיחום זמן, נמשיך בקור רוח ובאורך רוח".
אבל אולמרט כן הפסיק. 33 יום לאחר ההצהרה השחצנית קיבל אולמרט את הפסקת האש שהציע האו"ם למרות שאיש לא כפה עליו לעשות כן. בשלב זה יש בפני, כרופא המנתח את הארועים, שתי אפשרויות. האחת: ראש הממשלה שיקר. השנייה: המטרות של המלחמה היו ללא קשר למטרות המוצהרות, דהיינו, שבירת החיזבאללה, השבת החטופים ושינוי המצב בלבנון באופן בלתי הפיך.
בהנחה שאינני מאמין שראש ממשלת ישראל שיקר במצח נחושה לעם ישראל, הרי שהלחימה הופסקה מכיוון שהמטרות המקוות אינן קשורות כלל למלחמה. המלחמה לא היתה אלא מכשיר מדיני שיאפשר לראש הממשלה להשיג את התוצאות המקוות שלו, שאין קשר בינן לבין התוצאות שתושבי צפון ודרום הארץ מקווים להן. כדי להבין את חוסר המתאם בין תקוותיו של ראש הממשלה, לתקוותיהם של אזרחי ישראל יש לשוב אל הבחירות, לעמונה, אל תוכנית ההתכנסות.
ההתכנסות היא התוצאה שלה קיווה וייחל ראש הממשלה. זה מה שהבטיח לאשתו, לעיתונות, למדיה, לארצות הברית, ולתנועת "שלום עכשיו" שהיא עמוד התווך של מפלגת קדימה. זה הבטחה שעדיין לא מולאה, וברבות הימים תתמלא, כי זו תקוותו האמיתית של ראש הממשלה, וכל הממסד התומך בו.
ולמה? מכיוון שהאויב האמיתי של ראש הממשלה איננו החמאס בעזה וג'נין, או החיזבאללה בלבנון, ולבטח איננו הפת"ח בראמאללה. האויב האמיתי של ראש הממשלה והממסד התומך בו הוא חצי מיליון ישראלים החיים מזרחית לקו הירוק והאלפים שגורשו מביתם בחבלי עזה והשומרון. זה האויב המפחיד ביותר, כי זה הציבור הנאמן לרעיון הציונות. ציבור נאמן לרעיון הוא האויב הנורא ביותר לממסד שהבטיח שאין לו נאמנות לשום דבר, טבולה ראזה כמאמר השר מאיר שטרית. זה אויב אכזר שיש למגר, אם על-ידי שילוחו למחנות פליטים נוסח ניצן, פגיעה אנושה בתקציביו ואנשיו או שילוח אנשי אגרוף מוסווים כמשטרה כדי להרוס את בתיו ולפגוע בנבחריו.
אם כך ראש הממשלה לא משקר. הוא גם לא מפסיק לחתור לעבר התוצאות המקוות ללא תיחום של זמן. את ההתכנסות הוא יבצע, גם אם התוצאה הצפויה היא הגליה המונית של יהודים, במספרים הדומים לאלו של גטו ורשה, וגשם של קסאמים על ערי השפלה. ההצגה חייבת להימשך, הבטחות יש לקיים, עד הסוף המר.
