איך יווצר מצב בו לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות ש(הרי) הטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר? כאשר לא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד, נדע גם להתייחס אל המעדנים למיניהם בפרופורציות הנכונות ואז גם יתקיימו דבר הנביא: לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי. והנביא עצמו מנמק את נבואתו: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים
בשבת זו קוראים שתי פרשות, מטות ומסעי, ובכך מסיימים את ספר במדבר. הפסוק האחרון שנקרא בשבת זו לפני שנכריז "חזק חזק ונתחזק" כמו בכל סיום קריאת חומש, כמו מסכם את כל התורה עד כאן (במדבר לו): [יג] אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.
כזכור מרשימותינו בשנים קודמות, שתי פרשות אלו נקראות תמיד בימי 'בין המצרים', שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ותוכנן מציע לנו את הדרך לתקן הקילקולים שגרמו לחורבן שאותו זוכרים בשבועות אלו, כדלהלן:
תוכנה של הפרשה האחרונה, פרשת מסעי, לאחר סקירת כל ארבעים ושנים המסעות שעברנו במדבר, כולל הוראות מפורטות בעניין ירושת הארץ (במדבר לג): [נ] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר. [נא] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן. [נב] וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. ומה יקרה אם ננסה להתפשר עם יושבי הארץ או נרחם עליהם ולא נוריש אותם מפנינו? [נה] וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם--וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם; וְצָרְרוּ אֶתְכֶם--עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. [נו] וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם--אֶעֱשֶׂה לָכֶם.
אזהרה חמורה אשר לצערנו הרב התממשה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה ונראה כי היא מתממשת שוב לעינינו. בפסוק האחרון בפרשה ובספר כולו כתוב כך: [יג] אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. אפשר לומר שהדגש הוא על המקום בו ניתנו מצוות אלו של ירושת הארץ, חלוקתה וכו', אבל מכיוון שפסוק זה מסיים את הספר הרביעי בתורה, שזה סיום התורה כולה לפני שמשה משמיע לנו חזרה כללית על התורה תוך השלמת פרטים שונים, הרי שפסוק זה גם מעביר לנו את המסר המרכזי של התורה כולה: ירושת הארץ בשלמות היא תכלית הכל. בלעדיה, חס ושלום, אין קיום לעם ישראל.
גם בפרשה הקודמת, הראשונה שנקרא השבת, נדון עניין ירושת הארץ, אם כי בעבר המזרחי שלה (במדבר לב): [א] וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה. [ב] וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. [ג] עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן. [ד] הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל--אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה. [ה] וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ--יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה: אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן.
משה חושש שמדובר בתבוסתנות והתבדלות מכלל ישראל, והוא עורך עמם בירור נוקב שבסיומו הם מתחייבים: [טז] וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ. [יז] וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. [יח] לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ. [יט] כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה: כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. לכאורה, ממש מצוין. לא תבוסתנות והתבדלות אלא חלוציות ושיתוף פעולה מלא, אבל משהו חסר כאן בדברי בני גד ובני ראובן, ומשה מקפיד להשלים:
[כ] וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה: אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה', לַמִּלְחָמָה. [כא] וְעָבַר לָכֶם כָּל-חָלוּץ אֶת-הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי ה', עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת-אֹיְבָיו, מִפָּנָיו. [כב] וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה', וְאַחַר תָּשֻׁבוּ--וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה', וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה--לִפְנֵי ה'. בני גד ובני ראובן, בדברי ההתחיבות שלהם, אמרו חמישים מילים, ולא הזכירו את ה' אפילו פעם אחת. משה רבינו בתגובתו, אמר שלושים ושבע מלים והזכיר את ה' חמש פעמים. המסר ברור, אבל נגיד בכל זאת: המלחמה על הארץ היא לא מלחמה פרטית של אדם (או שבט) כזה או אחר, זו מלחמה של ה' ואנחנו השליחים שלו לערוך אותה.
בני גד ובני ראובן מבינים את המסר: [כה] וַיֹּאמֶר בְּנֵי-גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר: עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. [כו] טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ--יִהְיוּ-שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. [כז] וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי ה'--לַמִּלְחָמָה: כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי, דֹּבֵר.