איינשטיין התבטא, שמשוגע הוא מי שחוזר ועושה את אותו הדבר ומצפה לתוצאות שונות.
ממשלות ישראל שיחררו מחבלים שפוטים פעם אחר פעם ותמיד קצרו תוצאות דומות: חלק מן המשוחררים חזרו לסורם ורצחו מאות. ומי אינו זוכר את עיסקת ג'יבריל, שהתניעה את האינתיפאדה הראשונה? וגם זאת: כתוצאה מן השחרורים עונש המאסר חדל להרתיע.
הטרוריסט יודע שישתחרר בעיסקה הקרובה. ולמרות כל אלה אולמרט משחרר 250 מחבלים מן הפתח וטוען שהשחרור יקדם את השלום.
על-פי הגדרתו של איינשטיין: האם אולמרט משוגע?
כשנפל עלינו אסון אוסלו וממשלת רבין ביקשה לצייד את צבא הרשות הפלשתינית-טרוריסטים שהוחזרו מן הפזורה - בנשק, קמה הזעקה: "אל תתנו להם רובים". פרס ורבין התעלמו, ואכן רבים מן הרובים הללו הפכו לנשק טרור. שוטרים ביום פעלו כמחבלים בלילה, ואפילו ראשי "הפרטנרים" מן הצד הפלשתיני-אוסלואי עסקו בטרור.
ב-23 ביוני בשנה שעברה פירסם העיתון "מקור ראשון" ידיעה סנסציונית, לפיה אחד מעמודי התווך של מימסד אוסלו, מוחמד דחלאן, ראש "הביטחון המסכל" עד שנת 2002 ואח"כ "שר" ברשות הפלשתינית, התוודה בראיון לסוכנות הידיעות הפלשתינית "וופא", ש"הביטחון המסכל" העניק הגנה מלאה לחמאס ולמנהיגיו במהלך האינתיפאדה השנייה. ו"הביטחון המסכל", זו הרי הזרוע הביטחונית שלידיה מסרה ממשלת רבין-פרס את הרובים. דחלאן אף התפאר בעימות טלוויזיוני, כי הוא אישית יעץ לראשי החמאס להסתיר את מהנדס התופת יחיא עייאש (כנראה, על-סמך מידע שקיבל מישראל).
למרות הניסיון הזה, העביר אולמרט שוב לרשות הפלשתינית 3000 רובים ו-3 מיליון כדורים, הפעם תחת שם חדש: "משמר הנשיאות", ותחת הסיסמה "לחזק את אבו מאזן". אולם מאלה, כל הנשק שהועבר לרצועה נפל בידי החמאס, ביחד עם כמויות ענקיות של נשק שההינתקות של שרון ואולמרט איפשרה להכניס או להבריח דרך סיני.
עכשיו, שהפתח גורש מן הרצועה, שוב מבקש אולמרט לחזק את אבו מאזן. אומרים לו, שזה יועיל כמו כוסות-רוח למת, אומרים לו שביהודה ושומרון יש בלאו-הכי שפע של נשק, אך הוא וחבריו אינם מוכנים לשמוע. עדיין מדברים על הזרמת נשק לאבו מאזן.
ושוב: אם אינשטיין צודק, האם אולמרט משוגע?
ב"ספטמבר השחור", שנת 1970, כשחוסיין המלך טבח בפתח וגרש אותו מארצו, נמלטו אלינו דרך בקעת הירדן כמה מן המחבלים-המרצחים האלה ושליטי ישראל, שהם כידוע "מלכי חסד", קלטו אותם ונתנו להם מחסה. המחווה הזה לא עשה על ערפאת כל רושם.
לא מכבר הופיעו אצלנו שוב מחבלים, פליטי חרב, הפעם מכנופיית המרצחים הנקראת "גדודי קדושי אל-אקצה", השייכת לפתח. הם נמלטו למחסום ארז, נרדפים ע'י מרצחי עז-א-דין-אל-קסאם, ואנחנו שוב חזרנו לסורנו וקלטנו אותם, ואת פצועיהם אישפזנו בבתי החולים שלנו.
אלברט איינשטין, אמור נא: אנחנו משוגעים?
מתוך שפע של דוגמאות נוספות נשלוף רק עוד אחת: אם יש אדם שמגלם באישיותו ובמעשיו את כל המצב האסוני שאליו נקלענו, הרי זה שמעון פרס. משה שרת הזהיר בזמנו מפניו, וכתב ביומנו שהוא רואה בעלייתו קלקלה ממארת, וכי יקרע קריעה אם האיש הזה יהיה באחד הימים שר בישראל. יצחק רבין ז"ל הדביק לו את התואר: "חתרן בלתי נלאה". האיש חתר גם תחת ראש הממשלה יצחק שמיר, וכשר בממשלתו ארגן לו פוטש, הפיכת חצר, שיצחק רבין קרא לה: "התרגיל המסריח".
פרס הוא גם האיש, שפתח את הסכר לשימוש בכוח הפוליטי של הערבים, אויבי הציונות, נגד מפלגות ציוניות יריבות. הוא אבי התהליך הממאיר של הפיכת המדינה מיהודית-ציונית ל-"מדינת כל תושביה". הוא הקים את המוסד המוביל בתעשיית השלום הבינלאומית האדירה, החותרת תחת יסודות המדינה - הלא הוא ”מרכז פרס לשלום". והוא גם האיש שעמד מאחורי "ההינתקות".
בחגיגות "יומולדת" שאירגן לעצמו באודיטוריום ע"ש מאן בת"א, יישוב על הבימה ליד ראש הממשלה אריאל שרון, ביקש בשידור חי "רק" מתנת יום הולדת אחת: את מסירת רצועת עזה לערבים. ביקש - וקיבל. פרס, אחרי שרון, הוא האחראי הראשי לכל האסונות שהביא עימו הגירוש: עליית החמאס לשלטון, הקסאמים, מלחמת לבנון השנייה, כיבוש הרצועה ע"י החמאס.
ועוד לא הוזכר גדול פשעיו של פרס: הסכם אוסלו. הוא האדריכל המרכזי למעשה הטירוף הזה, של הבאת ארגון הטרור המסוכן בעולם מתוניס אל תוך הארץ, ובראשו ערפאת, האיש שהמציא את הטרור המודרני. הוא הפך את המפלצת הזאת לאישיות מקובלת בעולם הדיפלומטי, ובעוד המרצח ממשיך להצית טרור אכזרי, הוא עשה ממנו חתן פרס נובל "לשלום". אם יש בארץ-ישראל כ-1500 קברים טריים מאז החל תהליך אוסלו - שמעון פרס אחראי אחריות מדינית-שלטונית לים הזה של דמים ודמעות.
ולמרות כל אלה - הציבור (למעלה מ-60%, לפי הסקרים) והכנסת, ברוב מוצק - בחרו באיש הזה להיות נשיא מדינת ישראל, וכל זה ביודעם שהוא עתיד להפוך את הנשיאות ל"מרכז פרס לשלום" אחד גדול, אשר ישרת את השאיפות הלאומיות של האויב הפלשתיני.
נוכח זאת, אלברט איינשטין בוודאי מתהפך בקברו ושואל: האם עם ישראל השתגע?
וגם זה: בראש המדינה וצבאה העמיד העם הזה אדם, שמיד עם היבחרו הכריז על עצמו בכנס של גוף דמוי שלום עכשיו בניו-יורק, שהוא עייף מלהילחם, עייף מלנצח, עייף מלהיות אמיץ, עייף מלהביס את האוייב. זמן קצר אח"כ ניהל אולמרט בדיוק עפ"י הקווים האלה את מלחמת לבנון השנייה וישראל, בעלת הצבא האדיר, לא יכלה לצבא גרילה של כמה אלפים.
ועדת ווינוגרד יכולה לחסוך לעצמה עבודה: כל הניתוח-שלאחר-המוות של המלחמה גלום באמירה הזאת של אולמרט.
כעת מדברים על סכנת מלחמה חדשה, יש איומים חדשים מכל עבר ונחשו - מי אמור לנהל בשבילנו את המלחמה הזאת? אותו האיש העייף, שהפך את הבריחה מניצחון לסימן ההיכר האישי שלו, אהוד אולמרט!
אז אמור נא לנו, אלברט איינשטין, השתגענו?
התשובה היא כן, אבל כפי שכתב שייקספיר - יש שיטה בשיגעון. מישנה פוליטית, מסכת אידיאולוגית שלמה עומדות מאחורי ההתנהגות השיגעונית, ויעידו על כך ארבעה עדים.
העד הראשן הוא אסי שריב, במשך שנים דובר ויועץ תקשורת, שאופיין ע"י יודעי דבר כ"אחד מבעלי התפקידים הכי חשובים בלשכות שרון ואולמרט, הרבה יותר מדובר, אדם שהשפעתו שקטה וניכרת מאחורי הקלעים."
ביום 21.7.06 פירסם אטילה שומפלבי ב-Ynet את הסברו של אסי שריב, מדוע לא הגיבה ישראל על הפרובוקציות של החיזבללה, וכך אמר: "לו היתה ישראל יוצאת לפעולה בלבנון, הסיכויים לבצע את הנסיגה בעזה היו נפגעים. 'אי אפשר היה לעשות הינתקות... יש דברים יותר חשובים ופחות חשובים'".
כלומר, עקירת הנוכחות היהודית, הצבאית והמתנחלת, מן הרצועה, חשובה יותר מהגנת כל צפון הארץ.
העד השני הוא אלוף (מיל.) עוזי דיין, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי והיום יו"ר ארגון בשם "תפנית", העושה הרבה רעש וצלצולים, מקפצה להזניקו לכנסת. וכך כתב האיש בשנה שעברה באתר האינטרנט של מעריב:
"הפעילות הצבאית ברצועה צריכה לשרת את המטרה המדינית-ביטחונית הישראלית של היפרדות יזומה מהפלשתינים. אם לא נחזיר את ההרתעה ולא ניתן תשובה ביטחונית לירי הקסאמים, לא נוכל לבצע היפרדות ביהודה ושומרון.
"אם לא ניפרד מהפלשתינים גם ביהודה ושומרון, יגורו ילדינו במדינה דו-לאומית ולא במדינה יהודית דמוקרטית. זו צריכה להיות המטרה האסטרטגית של מבצע "גשמי קיץ"... החזרת תוכנית ההיפרדות היזומה, המכונה "ההתכנסות", לפסי ביצוע ריאליים. כך ישובו בנים לגבולם במובן הרחב והעמוק של הפסוק..."
העד השלישי הוא המישנה לראש הממשלה, השר הטרי, חיים רמון, שהתראיין ביום 24.03.06 לארי שביט מהארץ, ואמר את הדברים האלה בזכות נסיגה חד-צדדית גם מיהודה ושומרון, מה שקרוי "התכנסות":
"אני לא מתעלם מניצחון החמאס. להיפך, הניצחון הזה פשוט מבהיר לי שכמעט אין סיכוי מעשי להגיע להסכם... אני אעשה את מה שעשיתי בלבנון. גם אז הזהירו אותי שאני מחזק את החיזבללה כמו שאתה מזהיר אותי שאני מחזק את החמאס. וגם אז אמרו לי שיהיו אוטובוסים באביבים כמו שאתה אומר לי שיהיו טילי כתף בגדה. אבל בגבול הצפון שקט. נסראללה לא מעז לתקוף את ישראל. הוא יודע מה תהיה התגובה."
הדברים האלה נאמרו חדשיים וחצי בסה"כ לפני פרוץ מלחמת הלבנון השנייה.
וגם בתוך המלחמה, ב-2.8.06, יום בו נחתו על הגליל 200 רקטות, עדיין מצא האיש בקירבו את העוז לומר ברדיו כך:
"המענה הישראלי על הקטיושות שלח לעולם מסר ברור, מה תעשה ישראל אם תותקף מן האזורים בגדה המערבית, אחרי פינויים לפי תוכניתו של אולמרט."
העד הרביעי הוא ראש הממשלה, שבראיון לכתבי סוכנויות הידיעות הזרות ביום שני לאוגוסט 2006, עמוק בתוך מלחמת לבנון השנייה, אמר את הדברים האלה:
"נצחון ישראל בלבנון ייתן תנופה חדשה לישראל כדי לסיים את ההיפרדות מהפלשתינים ע"י פינוי רוב היישובים באזור יהודה ושומרון".
המסקנה הטראגית והמזעזעת היא, שרק כישלון ישראל במלחמה הוא שהציל את מיפעל ההתיישבות ביו"ש ובירושלים מכלייה בידיהם של אולמרט ורמון ומרעיהם.
מכל זה עולה, שבטירוף ובשיגעון הזה יש שיטה, הגיון ותכלית:
"גירוש היהודים מיו"ש ומירושלים המזרחית - גם במחיר חיזוק הטרור וסיכון מדינת הקו הירוק. ואם זאת מטרת-העל, מחנה השלום אינו משוגע. אולם כאשר מסתכלים על המציאות מעבר לפנאטיות הקנאית המשיחית של בעלי השלום ההזוי - האנשים האלה אכן תואמים את הגדרתו של איינשטיין: הם יצאו מדעתם.
