פרשת ח"כ יעקב כהן מיהדות התורה שהסעירה את הארץ, וחגיגת הפסטיבלים שהילכו סביבו, חידד לנו את התהום הפעור בין החרדי מחד, והממלכתי דתי והחילוני מאידך. בפרשה זו כל הצדדים יצאו מופסדים. המכה, המוכה וגם התקשורת.
לראשונה נחצה קו אדום, כאשר אישים בעלי שם הנקראים מלח הארץ, מצדיקים בגלוי את מעשה הסטירה של עו"ד בכיר מפרקליטות המדינה. לא קשה לשער את הלגיטימיות שאחזה באלה, כאשר מדובר בח"כ חרדי. לגיטימיות אשר פסולה בעיניהם באופן כללי ונחרץ. אך לא במקרה דנן. כאן הכללים השתנו להם.
אינני מעלה על דעתי התייחסות כה משפילה וכה מקוממת, אם חלילה דבר דומה היה קורה לח"כ מהשמאל או לח"כ ערבי. שם לא היינו שומעים משפטים כמו "ח"כ אלמוני שיצא מאלמוניותו", או בדיחות על חשבון הח"כ המוכה. דווקא מאלה המטיפים מוסר בימים שבשגרה, המדברים גבוהה גבוהה בדבר רוממות הדמוקרטיה, בשעת מבחן כאשר מוסריותם עומד בפני ניסיון, נכשלו כישלון חרוץ.
כך, כתב בכיר העושה קרקס מהסיפור העסיסי שנפל לידיו, או שדרן בכיר ברדיו העושה איפה ואיפה, הפליה של ממש, כאשר הוא נותן במה לצד אחד ולאורך זמן, ולח"כ המוכה הוא מפריע באופן שיטתי ולא נותן לו אף 2 דקות של חסד. והיו עוד רבים אחרים וטובים שחטאו לתפקידם בפרשה זו. כאשר גם בשעה שח"כ נבחר מושפל ע"י פקיד בכיר, במקום להתמקד במעשה הנורא לכשעצמו, החגיגה בעיצומה והפסטיבל בעקבותיה. זה נורא!
מסקנה: הסטירה (בט') המצלצלת, צריכה לצלצל לרבים וטובים מאתנו על הסתירה (בת') במעשינו. על הצביעות ועל האיפה ואיפה הקיימת אצלנו בין אדם לאדם.
זוהי הדוגמא האישית הניתנת לדור המחר. שלא נופתע על מצב החינוך המדורדר (ממילא) במדינה, כאשר הצביעות חוגגת ונראית לעין כל באופן כה שקוף, וגם משודרת לה מכל עבר.
אינני מצדד בעד שום עמדה. מדבר אני אל ההיגיון. בסיפור הזה כולם יצאו מופסדים כשידיהם על התחתונה. הוא בא לחדד לנו את המציאות המרה בה אנו שרויים, או יותר נכון טבועים עד צוואר, על השנאה לשונה ולאחר, על חוסר הסובלנות המשווע בתוכנו, בארץ ברוכת מיזוג גלויות.
צורם הדבר ביתר שאת, כאשר מדובר בשני אישים שומרי תורה ומצוות, האבלים על חורבן בית המקדש, את ימי בין המצרים שאנו נמצאים בשיאה - באבלות על חורבן הבית השני, שלפי דברי חז"ל נחרב בגלל שנאת חנם. "בגלל קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים..." (תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נה' ע"ב). גם שם, השנאה העבירה אותם על דעתם, גם הם יכלו לטעון את צדקותם, אך במציאות של שנאה תהומית כולם הפסידו. התוצאות היו טראגיות. מאז אנחנו בגלות המרה מזה 1925 שנים. הלקח עדיין לא נלמד.
מדהים הדבר עד כמה ניצוץ דק יכול להבעיר את אש השנאה הקיימת ממילא, ולכלות כל חלקה טובה. זה קיים אצל כל אחד, אילולא עבודה עצמית גבוהה, התיקון לא בא מאליו.
באופן כללי דוגל אני בשיטה סלחנית לאדם המועד במעידה חד רגעית, למחול לו כאשר הוא מיצר על השגיאה בה מעד. כמובן, כאשר המעידה הינה רגעית ולא מהותית. (בשונה מאדם מועד ועבריין). שהרי אם נחמיר עם כל אחד ונדקדק בציציותיו, הרי שלא נמצא צדיק בארץ שלא חטא, ולו בשגגה. כך, שבהרבה מקרים העולים לכותרות, אפשר היה להתייחס אליהם באופן שונה לחלוטין, מחוץ לכותלי בתי המשפט הפופולריים.
כך אני מתייחס לפרשת ח"כ נעמי בלומנטל, חיים רמון ועוד, כאשר מלכתחילה אפשר היה לסיים את הפרשיות אלה מחוץ לכותלי בית המשפט. במצב מסוים, הייתי משליך את הכלל הזה גם במקרה דנן, אם הייתי משוכנע כי מדובר בטירוף רגעי ולא מהותי של עו"ד דה-הרטוך, בכיר הפרקליטות.
אין לי ספק כי עוה"ד אמנון דה-הרטוך מצטער צער רב על מעשה לא נשלט, בשעה של כעס ואובדן שליטה עצמית. טוב היה אילו מקרה זה היה מסתיים בפיוס ובהתנצלות. אך כפי הנראה, אין סיכוי למצב שכזה, כאשר תהום פעור בין שתי העולמות. חבל.
בכדי שמקרים דומים לא יישנו, טוב היה אילו היינו מנמיכים את הטון, בלי קריאות כינויים פוגעים והשמצות אישיות. כאשר אפשר להתווכח לגופו של עניין, אך לא לעבור את הקו האדום, באיבוד שליטה טוטאלי. אולי ממקרה זה נלמד לחיות בסובלנות, לקבל את האחר והשונה, ולבנות אווירה של פיוס ואחדות (בשונה לאחידות) בכדי שנוכל לבנות כאן איכות של חיים, שכה חסרה לנו.
ניתן להגיע לזה, אם לא נערב שיקולים זרים ומוזרים, למעננו ולמען ילדנו.
