נניח לרגע מצב שבו היה אדם פונה ישירות ובגלוי אל המתלוננת ה' מפרשת חיים רמון, ועל בסיס מידע מוצק הנמצא בידיו, שלפיו שהיא שיקרה בעדותה - היה מנסה לשכנע אותה שתחזור בה מהעדות שמסרה בזמנה בבית המשפט. מה אז?
ובכן, סעיף 246(א) לחוק העונשין, שעניינו הדחה בעדות, קובע כי: "המניע אדם, או מנסה להניעו, שבהליך שיפוטי לא יעיד, או יעיד עדות שקר, או יחזור בו מעדות או מהודעה שמסר, דינו - מאסר שבע שנים".
אלא שבסמוך לסעיף האישום החמור הנ"ל קיים סעיף הגנה הקובע כי:
"באישום על מניעת הודעה או עדות או על חזרה מהודעה או מעדות לפי סעיפים 245(א) או 246(א) תהיה לנאשם הגנה, אם יוכיח שעשה את המעשה למען גילוי האמת או מניעת שקר".
כלומר, שאם הנאשם מהדוגמה שהבאנו, יטען ויוכיח שהוא פנה אל ה' "למען גילוי האמת או מניעת שקר", כמצויין בסעיף ההגנה לעיל - הוא יזוכה במשפטו.
אבל מתברר שהמחוקק נתן בידי הפרקליטות מכשיר המאפשר לה לעקוף את סעיף ההגנה הנ"ל, ולמעשה לסכל את הגנת הנאשם ולא לאפשר לו לטעון שהוא עשה את שעשה למען גילוי האמת ומניעת שקר.
במה דברים אמורים? הפרקליטות למעשה אינה מחוייבת להאשים את הנאשם בסעיף האישום הנ"ל דווקא, וביכולתה לפנות לסעיף אישום אחר - הוא סעיף 249 לחוק העונשין, העוסק בהטרדת עד וקובע כי:
"המטריד אדם בנוגע להודעה שמסר האדם, או עומד למסור, בחקירה על-פי דין, או בנוגע לעדות שמסר האדם, או עומד למסור, בהליך שיפוטי, דינו - מאסר שלוש שנים".
וכאן נמצאת מלכודת מבחינת הנאשם. שכן לאישום על-פי סעיף 249 העוסק בהטרדת עד, אין בחוק הגנה מקבילה לזו הקיימת באישום על-פי סעיף 245(א) הנ"ל העוסק בהדחה בעדות.
ובמילים אחרות, אם הפרקליטות תחליט להאשים אדם בהטרדת עד, אותו אדם לא יוכל להתגונן בבית המשפט בטענה שעשה את המיוחס לו למען גילוי האמת.
במצב עניינים שכזה, האם הפרקליטות תוכל להתגבר על הפיתוי הקורץ להאשים אדם דווקא בסעיף האישום שאינו מאפשר הגנה בטענה שעשה את מה שעשה למען גילוי האמת?
לשאלה הזו בדיוק מתייחסת השופטת דבורה ברלינר במין תמימות - או שמא היתממות שכזו - ופוטרת עצמה, באחד מפסקי הדין שלה, באלה המילים:
"יש לסמוך על התביעה כי תנהג במיומנות, ביושר ובהגינות, תעמיד לדין בגין העבירה הראוייה, ולא תשקול שיקולים שעניינם הרצון למנוע מהנאשם הגנה".
אשרי המאמין!