מפרסומים בעיתונות עולה כי המשטרה מתלבטת בשאלה, מה גבולותיה של הטרדת עד? האם פניות אל המתלוננת בפרשת רמון במטרה להוציא ממנה אמרות שתסתורנה עת גרסתה בפרשה, כדי להוכיח לציבור כי חיים רמון חף מפשע הן עבירה?
בתי המשפט נתנו כבר תשובה לשאלה מהן גבולות של הטרדת עד. בפרשה שזכתה לכינוי "פרשת הפגישה הלילית" הורשעו שורה של עורכי דין (הבכיר שבהם - עו"ד רם כספי) בהטרדת עד. באותו עניין, מדובר היה בשיחה עם נגד בשירות קבע שטען כי קיבל שוחד מח"כ (לשעבר) מרדכי עמר כדי לשנות את הצבתו בשירות המילואים. חלק מן המעורבים בשיחה ידעו כי הנגד הוזמן לחקירת מצ"ח באותו עניין ואף על פי כן שוחחו עמו עליו. לכן הורשעו. באותה פרשה הנשיא שמגר קבע, כי הטרדת עד כוללת מגוון רחב מאוד של התנהגויות - למעשה כל פנייה לעד בעניין עדותו עלולה להתפרש כהטרדה:
מבלי לנסות למצות כאן את משמעותו של המונח "הטרדה" ניתן אפוא לומר, כי הטרדה כוללת, לצורך ענייננו, כל פנייה אל אדם בדיבור או במעשה שיש בו כדי לטרדו ממנוחתו או מעיסוק באותם עניינים שהוא בוחר לו מרצונו. הדבר כולל, בין היתר, פניות טלפוניות המעמיסות על זמנו, צלצולי סרק בדלת או בטלפון, מעקבים גלויים או נסתרים, צעידה בעקבות אדם, עריכת משמרות, פניות אליו כדי שישוב ויבחן טענותיו והאשמותיו, בייחוד בלוויית איום מוסווה ששמו או משרתו ייפגעו, לרבות הזמנתו למקום שלא ביוזמתו בקשר לעדותו ודברים כיוצא באלה, שיש בהם כדי להעסיק אדם בעניינים, שאינם אלא, כלשון העם, בלבול מוח גרידא. (ע"פ 526/90 בלזר נ' מ"י, פ"ד מה(4) 133).
אם לא די בלשונו הרחבה של הנשיא שמגר, הרי לפני מספר שנים התרחשה פרשה דומה, אם כי חמורה יותר ושעסקה בהטרדת מתלוננת בעבירת מין. צעירה אחת התלוננה כי דודהּ אנס אותה. הדוד הורשע בבית המשפט והגיש ערעור. בתקופת הערעור משפחתו פנתה לחוקר פרטי, אשר שלח את שותפו לדובב את המתלוננת. השותף של החוקר הפרטי קשר קשרים רומנטיים עם המתלוננת וגרם לה להתאהב בו. במהלך אותו קשר הוא אמר שהוא מחבב בחורות שיודעות לשקר ושהוא עוסק בהוצאת כספים מחברות ביטוח במרמה. הוא ביקש מן המתלוננת כי תוכיח לו שהיא יודעת לשקר היטב ותספר לו על מקרים שבהם הצליחה לשקר בצורה אמינה. המתלוננת, שהתאהבה בחוקר וביקשה לשאת חן בעיניו סיפרה כי בדתה את סיפור האונס. משהשיג את הווידוי המבוקש, השותף של החוקר הפרטי נטש את המתלוננת לאנחות.
התיק של הדוד המורשע הוחזר לבית המשפט המחוזי, המתלוננת שבה להעיד ולהיחקר על דוכן העדים, אך בסופו של דבר הורשע בשנית, משבית המשפט נתן אמון בגרסתה ובהסבריה של המתלוננת. ואילו החוקר הפרטי ושותפו הועמדו לדין בעבירה של הטרדת עד. הם הורשעו בבית משפט השלום וערעורם לבית המשפט המחוזי נדחה. הערעור נדחה אף על פי שעניין האונס והעדות בבית המשפט הועלו על ידי המתלוננת ביוזמתה. בית המשפט קבע, כי שותפו של החוקר הפרטי, יצר בעבור המתלוננת מציאות וירטואלית והפילה בפח על ידי מצג שווא של נכונות לניהול קשרים אינטימיים עמה (ר' ע"פ(ת"א) 71115/02 ולדמן נ' מ"י).
הגם שנסיבות הפנייה אל המתלוננת בפרשת רמון חמורות פחות, היסודות של שתי הפרשות דומות להפליא. בשתיהן מדובר היה במתלוננת בעבירת מין. בשתיהן הפנייה נעשתה לאחר העדות. בשתיהן מטרת הפנייה היתה לדובב את המתלוננת כדי להפריך את הגרסה שמסרה בעדות ובשתיהן הוצגו בפני המתלוננות מצגי שווא ביחס למהות הפניות ותכליתן. נראה אפוא כי בפניותיה אל המתלוננת בעניין רמון נעברה עבירה של הטרדת עד.
אולם בפרשת ולדמן הנזכרת לעיל הועמדו לדין החוקרים הפרטיים, אך לא מזמיני החקירה, כי הם ולא לקוחותיהם מחליטים על אופן ניהול החקירה ועל שיטות שהם נוקטים. למזמין החקירה אין נגיעה לעניין, אלא אם הוא שידל במפורש את החוקרים להטריד את העד.
נראה אפוא כי תחומיה של עבירת הטרדת עד הם רחבים מכל רחב. פנייה אל העד בקשר לעדותו בניסיון לדובבו לאחר העדות נכללת בהגדרה של הטרדת עד. נותרת אפוא השאלה אם ראוי להגן על העדים בהגנה רחבה שכזאת. בפקודת החוק הפלילי שקדמה לחוק העונשין ההגנה היתה צרה יותר והתביעה נדרשה להוכיח כוונה "להכשיל את עדותו, או לפגום במהימנותו של עד". לא ברור כי ההגנה הרחבה הזאת ראויה. ברור, כי פניות לעד לפני מתן העדות בעניין העדות ראוי שתיאסרנה. לא כן הניסיונות לבחון את מהימנותו של העד לאחר מתן העדות. אנשים לא תמיד אומרים את האמת על דוכן העדים ולניסיונות לגלות את המקרים בהם העד לא דיבר אמת יש ערך חברתי רב. ראוי אפוא לשקול להצר את גבולותיה של עבירת הטרדת עד, כדי שלא תרתיע מפני חקר האמת.
