אני פונה אל בג"צ כאישה צעירה.
אני פונה אל בג"צ כמי שמסיימת בימים אלו תואר במשפטים ומשתוקקת להאמין כי צדק נרדוף.
אני פונה אל בג"צ כאזרחית מודאגת.
אני פונה היום אל בית המשפט העליון ומבקשת מחמשת שופטי בג"צ המכובדים: אל תאכזבו אותי!
החלטתו השערורייתית של היועץ המשפטי לממשלה, מר מני מזוז הנכבד, לסיים את פרשת הנשיא קצב בעסקת טיעון מעליבה, תידון היום בפני הרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון במסגרת הדיון בשש העתירות שהוגשו.
בבואם לדון בעתירות השונות יעסקו השופטים במגוון רחב של שיקולים משפטיים, יניחו על כף מאזני הצדק את מכלול העובדות והראיות הבעייתיות אל מול שיקולי צדק ויושר, אינטרסים ציבוריים ועוד כהנה וכהנה. אני מבקשת מבית המשפט לקחת בחשבון גם את ההשלכות של החלטתו עלי ועל עוד רבים שכמותי.
אני בת עשרים ושש, מסיימת בימים אלו את התואר ועובדת בעמותה ציבורית. שירתתי כקצינה בתפקידים מבצעיים משך קרוב לארבע שנים, הייתי פעילה באגודת הסטודנטים, אני מגדירה עצמי כאזרחית מעורבת ואכפתית ואני, לצערי, מאבדת את התמימות שלי, מצרך כל כך נדיר, כשאני מגלה את האמת המכוערת הנחשפת לעיני כל בפרשות המין הצצות בישראל חדשות לבקרים.
כאשר חיים רמון הואשם בביצוע מעשה מגונה הארץ רעשה וגעשה - היו אשר טענו כי האישומים חמורים, ההרשעה מוגזמת ומר רמון הפך בין רגע לקורבן הפרשה. בטני התהפכה לשמע הדברים, הרי בתמימותי הרבה חשבתי לעצמי כי כאשר גבר מבוגר ובעל סמכות נושק לבחורה צעירה מבלי שתסכים זו היא עבירה אשר יש לתת עליה את הדין. והנה קולות רבים טענו כי מר רמון הוא הנפגע האמיתי מן הפרשה. כאמור, עודני תמימה ולכן כאשר בסופו של דבר הורשע השר רמון הרשתי לעצמי לחייך בסיפוק ולהרגע - יש על מי לסמוך - בית המשפט אינו עיוור למצוקת נפגעות עבירות המין הרבות.
מהר מאוד התפוגגה שמחתי כאשר קראתי את דבריו של ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, אשר הביע צער עמוק על ההרשעה. כאשר לא חלפו מספר חודשים והשר המורשע הפך להיות המשנה לאותו ראש הממשלה המצר, כבר לא הופתעתי.
על אף כל זאת, עדיין התעקשתי לשמור אמונים למערכת המשפט הישראלית, אותה מערכת אותה הערצתי מאז ילדותי ואשר בדרכה בחרתי לצעוד כאשר נרשמתי ללימודי התואר במשפטים.
והנה, מבחן נוסף עומד כעת בשעריה של מערכת זו. הפעם, במידה וכבודם השופטים יאמרו כן לעסקת הטיעון של הנשיא קצב, לא אדע מה לעשות. האם עדיין אלך ואמשיך לרדוף את הצדק בידיעה ברורה שצדק הפך להיות מונח יחסי? האם אשאר אותה אזרחית צעירה ותמימה, קצינה במילואים, עורכת דין לעתיד, מתנדבת בארגונים חברתיים, האם עדיין יהיה אכפת לי כל כך מהמדינה, בידיעה ברורה שלה ממש לא אכפת ממני?
התשובה היא - כן. אני לעולם לא אפנה עורף לערכים עליהם חונכתי. להיות ציונית עבורי זו המהות של קיומי. אני בסך-הכל פונה אליכם, השופטים, ומבקשת: אל תאכזבו אותי. תנו לי להאמין שכמו שאני אעשה הכל למען המדינה המדינה תעשה הכל כדי להגן עלי.
אני מתחננת - אני ממש רוצה להאמין שהצדק הוא שנעשה בבתי המשפט ולא עסקות נוטפות אינטרסים, אני ממש רוצה להאמין שלכל אחד מגיע יומו בבית המשפט גם אם אינו אוחז בתפקיד ציבורי או בחשבון בנק רציני. אני ממש רוצה להאמין שאין פה, בישראל, מלחמת מינים ושמותר לחייך אל בני המין השני מבלי שיפרשו זאת כהיתר לביצוע מעשים מגונים בגופי. אני באמת רוצה להאמין בבית המשפט.
אל תאכזבו אותי. בבקשה.