זמן רב אני תוהה מה שורש הפתולוגיה של השמאל, ומה עומקה. שני דברים עזרו לי להבין את הדברים, לאחרונה: האחד - מאמרו של בני ציפר בהארץ בשבח ההתבוללות, והשני - תגובה שקיבלתי מבת משפחה על סרטון וידאו ששלחתי לה על החמאס וכוונותיו המוצהרות. תגובתה הייתה שאני מתבקשת לא להפיץ שנאה, ולא לשלוח לה מיילים כאלה. זאת מכיוון שהיא מייחלת לשלום וכבוד הדדי. לא אתפלא אם לדעתה גם "יד-ושם" מפיץ שנאה כלפי העם הגרמני.
איך שהוא כל המייחלים לשלום וכבוד הדדי בנוסח השמאל מצליחים בחוש קולקטיבי חד, לשנוא בעיקר מתנחלים ויהודים דתיים. אבל גם סתם שנאת ימניים חילוניים לא זרה להם.
אינני מתכוונת לאותם תמימים שבאמת חשבו לפני עשור וחצי ש"מוכרחים לנסות" ו"שלום עושים עם אויבים" ושאר סיסמאות שסיממו בהם את המוחות שוחרי השלום באמת (לצערי גם אני הייתי ביניהם, אבל התפכחתי לאחר נאום עראפת ביוהנסבורג). אלו במידה רבה התפכחו, אבל גם הם אינם מבינים עדיין את גודל האסון, כי בהסכמי אוסלו ישראל איבדה את ריבונותה ועצמאותה. למעשה, אנו חיים היום תחת כיבוש גלובלי.
כוונתי היא לאותם אלו שידעו מראש לאן מוליך "תהליך השלום" ("שלום", כמילת קוד לכניעת ישראל), ועשו כל מניפולציה אפשרית כדי לסמם את העם וכדי להמשיך לאחוז בהגה השלטון, גם כאשר היה ברור מה בדיוק רוצה הבוחר. הכל בשם הדמוקרטיה כמובן.
המהלך האחרון בהקשר זה הוא המלכת שמעון פרס כנשיא המדינה. אחרי שפעם אחר פעם הציבור אמר לו שלא רוצים אותו, דוחפים לנו אותו בכוח. איזו מילה מתאימה לכך יותר מאונס?
אז מה קורה כאן בעצם? מה שקורה הוא שישראל היא כותרת למדינה שמהותה אנטי יהודית, ושנשלטת בידי גורמים מקרב היהודים אשר משתפים פעולה מרצון, ולעיתים תמורת טובות הנאה, עם אלו שהקיום היהודי כצנינים בעיניהם. צה"ל איננו יותר מאשר צבא הגנה לשלטון השמאל, וכאשר יש ניגוד אינטרסים בין שלטון השמאל לבין העם היהודי, צה"ל פועל עפ"י האינטרסים של כנופיית השמאל. הכל מאוד דמוקרטי כמובן.
בינתיים הבורסה עולה, והמצוקה לא מגיעה לרחובות תל אביב הדשנה. מי שם בכלל על שדרות? ("קסאם- שמאסם" אמר נשיאנו), ומה אכפת שהמקלטים בצפון לא מוכנים? ושניצולי השואה לא רואים גרוש ממה שמגיע להם? הרי ממילא בכל הצרות אשמים המתנחלים עם האף הארוך שלהם, ואפשר להמשיך "לחזק את הפרטנר" מכחיש השואה - אבו מאזן. העיקר - שלאדוני הארץ השמאלנים, לא יאבד השלטון. אין כמו המזרח התיכון החדש לעשות קצת ביזנס עם מושחתי העולם הערבי, ולדאוג לבית ורכוש מעבר לים, ליום שבו תקרה הפורענות. מענקים נדיבים מהאיחוד האירופי, ותקשורת אוהדת, יסללו את הדרך להראות לרוצחי ישו, כי המדינה שלהם לא הייתה יותר מאשר עליה בחומה.
ומה עם השמאלנים הפחות מתוחכמים? אלו שאינם בשלטון? כאשר הם יגלו שלמרות מאמציהם הם לא פחות יהודים מיהודי השטריימל או הכיפה הסרוגה, כבר יהיה מאוחר. בינתיים נוח להם להיות מולעטים בכזבים שהתרגלו אליהם. כל גמילה קשה, ובמיוחד גמילה מאמונה קנאית משיחיסטית באליל ה"שלום".
ישנם גם כאלה שחושיהם הדקים הורו להם להכין דרכון זר, כאילו בשביל שתהיה להם אפשרות ללמוד ולטייל בזול באירופה, רק שהם שוכחים שבשביל יהודי חסר הגנה, אירופה ה"נאורה" איננה יותר מבית קברות ענק.
ישנם המיואשים. אלו שחושבים כי גם אם שיחק לנו המזל עד כה, ושרדנו נגד כל הסיכויים, לטווח ארוך נובס, ולכן עדיפה לנו כניעה ב"טוב", שתהיה פחות מרה.
ישנם גם התמימים: אלו שעדיין לא התפכחו, כי כנראה לא מסוגלים להביט בעיני המציאות הקשה, ועוד להרגיש אחראים לחורבן שהמיטו עלינו. אם אינך מסוגל לראות את מצבך הרע, אתה מדמיין את ההיפך (תגובת היפוך, reaction formation): במקום להכיר בעובדה שאנחנו חיים תחת כיבוש גלובלי (והרי זו המשמעות של המשפט: "מפעילים לחץ על ישראל"), ואם לא נגן על עצמנו מפני הערבים בכוח הנשק, ניכבש נעונה ונישחט, אנו ממציאים לעצמנו סיפורים על "דו קיום" / "הם שם ואנו כאן", ומרגישים כובשים נורא אכזריים, ממש אימפריאליסטים איומים, כאילו כבשנו חצי עולם ולא עם שאיים ומאיים להשמידנו.
נו נו נו, הם מנופפים באצבע, פלשתינית כרעה ללדת במחסום, כאילו שאנו חייבים לתת לה ללדת את המחבל הבא בבתי החולים שלנו, המלאים בפצועי הפיגועים. נו נו נו, יש משבר הומניטרי בעזה, אחרי שהם בחרו את החמאס ואני ציידנו אותם בנשק - גם אם בצורה עקיפה. זה שיש משבר הומניטרי בשדרות לא שמענו עדיין... וזה שיש לנו אחריות כלפי גלעד שליט - זה לא מעניין אותם, ואם כן, אז מי אשם? המתנחלים כמובן, שבגללם הפלשתינים נורא מתוסכלים. כאשר אי אפשר להעניש את האשם באמת, מוצאים אשם חלופי שאפשר לפגוע בו, העיקר שייעשה משפט. וכמו שמערכת המשפט נראית בישראל, ברור מראש מי אשם.
ומה מפחיד את השמאל יותר מכל? מה גורם לשימון להגיד שחייבים להיפטר מהשטחים, או להאחז בדמגוגיה הדמוגרפית? הפחד מכך שישראל תהיה מדינה של יהודים. המטרה שלהם היא להכחיד את הקיום היהודית לא פיזית, אלא תרבותית ודתית. הבעיה הדמוגרפית שמפחידה אותם היא שהיהודים יהיו יהודים ולא ישראלים שהצליחו להתבולל, ושליהודים אלה יהיה רוב בארץ ישראל.
לכן אנו רואים את חיים רמון מדבר על התכנסות, כזאת שתעניש את המתנחלים עוד קצת, ולא משנה שיחד עם המתנחלים שייענשו יעופו גם טילים על יישובי השרון. התאווה הלא נורמלית הזאת להיפטר משטחים, איננה סתם שיגעון. היא גם שיגעון, כי אף עם נורמלי לא מוותר על אדמה בשביל שום דבר, והרי זה מה שרצינו, לא? להיות עם ככל העמים... חה חה חה... אבל מעבר לתופעה פסיכיאטרית שאין לה אח ורע באומות העולם, יש קצת היגיון בשיגעון: נמלא את השטח בערבים שיבואי מכל העולם הערבי, (כפי שהצהיר בזמנו עראפת בגלוי: כי מטרתו להעמיק את הפילוג בעם היהודי, למלא כל שטח שיתפנה במיליוני ערבים, ולהפוך את חיי היהודים לגיהנום), וכך נחסל כל סיכוי למדינה יהודית באמת. תהיה לנו מדינה חילונית, וכמובן דמוקרטית ברוח הדמוקרטיה השמאלנית, ונבטיח הצפת הארץ בלא יהודים כך שכל סיכוי להתממשות החזון התנ"כי היהודי, לא תוכל לצאת לפועל.
זאת אגב, בדיוק הדיבה שהאיחוד האירופי ואומות עולם אחרות, כל כך תומכות בפלשתינים, ומזרימות לשם הון עתק: מכיוון שהפלשתינים הם חוד החנית של המאבק ביהודים, ועם נפילת ישראל יוכח שהאמור בדברי הנביאים איננו נכון, ומדינת ישראל איננה יותר מטעות היסטורית, עליה בחומה.
בקיצור- יהודים: אם אנו רוצים לשרוד דרושה לנו התפכחות עכשיו, ושינוי של 180 מעלות בחשיבה, ובמנהיגות.