פרסום תוכניתו של הנשיא בוש למזרח התיכון והמחוות של ישראל לאבו מאזן, מעלים שאלות מאוד נוקבות ביחס לעולם הערבי בכלל, ולפלשתינים בפרט.
במאמר מלפני כשלושה שבועות, העיתון היוקרתי אקונומיסט עסק בסוגייה זו. מספר מסקנות מועלות במאמר זה, וראוי לכל מי שהעניין חשוב לו, לשים לב היטב למשמעויות מרחיקות הלכת שלהן.
על מדינות המערב להיזהר בבואן לנסות וללחוץ על מדינות ערב. הלחץ הזה עלול להצמיח התנגדות בתוך העמים הערביים שממילא עוברים תהליך של הקצנה דתית משמעותית למדי. מנהיגי ערב לא רוצים ולא מסוגלים, פומבית, להודות בנטיותיהם המערביות, ולצאת נקיים ממהלך כזה.
הדוגמה הבולטת ביותר היא דווקא סאדאת. כל עוד מצרים לא ישרה קו עם המערב, וכל עוד יחסיה עם ישראל היו עוינים, מעמדו היה חזק למדי. חיסולו של סאדאת הוא "תשלום על בוגדנותו" של הנשיא המצרי. "האחים המוסלמים" לא יכלו לקבל את הנורמליזציה עם מדינות הנתפסות כבוגדות בעניין הערבי, ומעל הכל המזוהות עם החילון ודמוקרטיה.
בהרצאה מאלפת במרכז למחקרי ביטחון בת"א, קבע פרופ' אשר ססר שבעולם הערבי יש חזרה אל מה שנתפס על-ידי המוסלמים כמסורת הראשונים: לא לאומיות חילונית, אלא דת, משפחה, שבט. העקרונות הללו של התנועות האיסלאמיות דוחים על הסף את כל מה שמזוהה עם המערב הדקדנטי, הרדוד והבלתי מוסרי.
האקונומיסט מביא כהמחשה לקביעות אלה את מה שקרה בעזה. במשך שנים אין-ספור, כל מנהיגי ערב שילמו מס-שפתיים בתמיכתם בערפאת, למרות שלא אהבו אותו כל-כך, בלשון המעטה. תמונה שווה אלף מילים: ניצחון החמאס בעזה התבטא גם, ולא בכדי, בכניסה לארמונו של "הראיס", מעשי ביזה בו, ולא פחות מכך, רמיסת תמונתו המונחת על הרצפה בידי חמאסניקים. האיש שמזוהה יותר מכל עם המהפכה הפלשתינית, נרמס על-ידי עמו, זכר למהלכיו עם "האויב הציוני" ועם ה"כופרת הגדולה" ארה"ב. יתכן מאוד שערפאת הבין זאת היטב, לכן לא היה מוכן לחצות את "הרוביקון" לשלום אמיתי עם ישראל.
הדגלים של חמאס בעזה והורדתם של אלה של פתח, היינו אבו מאזן, הם סמליים, אך יש בהם כדי להדאיג את המנהיגים החילוניים של מדינות ערב.
גם מה שקורה בלבנון כיום לא מצביע על אהדה גדולה למערב. הקשר של חיזבאללה לאירן גורם להקצנה עוד יותר גדולה בלבנון. ממילא לבנון שסועה בין עדות רבות. עתה, כאשר ראש הממשלה סניורה נתפס כעושה דברם של האמריקנים, הרי ששלטונו נמצא בסכנה. לא מן הנמנע שבעתיד המאוד קרוב, בדרך דמוקרטית ומוסכמת, מכמה אנשי חיזבאללה יצורפו לממשלת סניורה ובכך יבוא הקץ לשלטונו. הדיבורים על דמוקרטיה ולחץ מתמיד של ארה"ב בכיוון זה יכולים אך ורק להזיק. התנועות האיסלאמיות לא תהיינה מוכנות לקבל את מה שהם מבינים ומפרשים כתכתיבים.
ההחלטה של הנשיא בוש ושל ראש הממשלה אולמרט לסייע לאבו מאזן בגדה, לדעת האקונומיסט, זהו מהלך שלא מבטיח תוצאות מקוות. התזה שמאחורי המהלך היא שאם בגדה, הנשלטת על-ידי אבו מאזן, יושקעו משאבים לרווחת התושבים, כי אז הפלשתינים בעזה יזניחו את דרך חמאס ויצטרפו לאבו מאזן. האפשרות הזו קלושה מאוד. גם המחווה של ישראל במתן סיוע כספי ולשחרר רק אנשי פתח, לא בטוח שתביא תועלת למדיניות הישראלית-אמריקנית. החמאס וכל אלה התומכים בו מתנהלים באופן מאוד רדיקאלי, תוך אמונה עמוקה המנחה אותם בפעילותם. לחץ בצורה של כסף או מחוות אחרות, לא בטוח שיצמיח מהפך בדעת הקהל הפלשתינית. גם את הסבירות של תגובה שלילית יש לקחת בחשבון.
המלחמה של ארה"ב בעירק הביאה לשנאה גדולה מאוד כלפי ארה"ב בעולם הערבי. מנהיגים ערביים נמנעים לתמוך בארה"ב, לפחות בפומבי, כי הם יודעים שגורלם יכול להיות כגורל סאדאת.
ארה"ב והעולם המערבי חייבים לנהל מדיניות מאוד זהירה כאשר מדובר בעולם הערבי. במיוחד אמורים הדברים לגבי הפלשתינים. לחץ כזה או אחר לא יועילו. הדמוקרטיזציה, חזונו של הנשיא בוש, היא נכונה ומוצדקת כאשר מדובר בפרמטרים שונים מאלה הקיימים במדינות ערב. הדמוקרטיזציה עזרה למדינות מזרח אירופה. לגבי אזורינו, היא זו שהביאה את חמאס, חיזבאללה, ומעל הכל את השלטון האירני הפונדמנטליסטי.
אי-לכך, יש לחפש דרך אחרת להתמודדות עם ההקצנה הדתית. עימותים חזיתיים או ניסיון של התערבות, לא יביאו לתוצאות המקוות.