הדברים הנכתבים כאן נועדו להאיר פן אפל, שחצני ומתנשא במשרד מבקר המדינה ובמערכת הביטחון. אין להם כל קשר לפרשיות אולמרט או לביקורת על פיקוד העורף ועל מלחמת לבנון השנייה, והדברים המתוארים אירעו לפני כהונתו של מיכה לינדנשטראוס בתפקיד המבקר. אף על-פי כן, נודעת להם חשיבות רבה, שכן אף לאחת מן הבעיות המועלות כאן לא נמצא פתרון. בדברים אלה יש גם כדי להאיר מעט פינות אפלות במנהגיה של מערכת הביטחון.
האזרח ק' ידע, שנים רבות, על מחדל חמור במערכת ביטחונית חשובה מאוד. ככל שהוסיף לחשוב ולגלגל במוחו את הדברים, הבין ק' כי מדובר בפרצה חמורה ומסוכנת, שגילויה וניצולה ע"י האויב עלולים להמיט אסון על מדינת ישראל.
ק' פנה אל הגורמים המתאימים והתריע על הבעיה. לאחר המתנה לא-רבה קיבל תשובה מליצית אך ריקה מאת עוזרו של ראש אותה מערכת. ק' פנה בכתב פעם נוספת אל הראש, וביקש לשוחח איתו אישית. הראש השיב במכתב בחתימת-ידו, במונחי "תעדוף", "הקצאת משאבים בעתיד", "שינוי מסוים ביכולות", וכדומה. תשובה זו הבהירה ל-ק' כי פנייתו נפלה על אוזניים ערלות. הזמן שחלף לאחר-מכן, ופרטי-מידע רלוונטיים שקיבל מאת אנשים המשרתים באותה מערכת, הבהירו לו כי צדק.
ק' המתין, וכעבור פרק-זמן חידש את פנייתו. הוא פנה אל גורמים אחדים, לרבות איש-ביטחון בכיר מאוד שפרש מהשירות ועבר לפוליטיקה, ובמקביל לכך חידש את הפנייה אל ראש אותה מערכת. המענה שקיבל ק' נשלח מאת דרג בכיר ביותר, אל הבכיר-שהפך-לפוליטיקאי, בנוסח שתמציתו היא זו: "כבר בדקנו, ואנו מכירים את הפונה ואת תלונתו". דובר שם על בעיות תקציב, ועוד דברים שכבר שמענו וראינו רבים כמותם. במילים אחרות, רד מעל גבנו ויחד אתך הורד משם גם את הנודניק.
בצר לו, ובהבינו כי יש לו עסק עם זחוחי-דעת ורבי-רשלנות המזינים זה את זה, פנה ק' אל בכיר נוסף, איש רציני וחדור איכפתיות מימים ימימה, שאומנם פרש כבר מהשירות אך הוסיף להיות בעל תפקיד-חירום. הלה הקשיב, אמר ל-ק' כי חששו מוצדק אך הוסיף: "אין עם מי לדבר. גם אני, בתפקיד החירום שלי, התרעתי על בעיות קשות אחרות אך אפילו לי אין מה לעשות". אותו בכיר הבהיר כי, לדעתו, אם יצטרף להתרעה של ק', הדבר לא יועיל ואפילו יפגע בעניינים שהוא, הבכיר, מופקד עליהם.
בתחילה שקל ק' לפנות אל עיתונאי ולספר לו את הסיפור, תוך השבעתו שלא לפרסם מידע שיזיק לבטחון המדינה. ואולם, הוא הגיע למסקנה כי אין סיכוי שהפרטים לא יגיעו בתוך פרק-זמן קצר לידיעת העולם כולו. ק' ידע כי גם בעצם חשיפת טיבה וזהותה של המערכת, טמונה סכנה רבה.
ק' ניסה מזלו פעם נוספת ופנה הישר אל הראש החדש של אותה מערכת ביטחונית, שבינתיים החליף את קודמו. נראה כי הפעם היה הד כלשהו לדבריו, שכן בתוך ימים אחדים התקשר עמו טלפונית בכיר מאותה מערכת, שעיסוקו בהגנה עליה, ואמר כי קיבל הוראה מאת ה"ראש", להיפגש עם ק' ולשוחח עמו על הנושא. השניים נפגשו, ובפגישה הבהיר הבכיר ל-ק' כי דבריו נכונים וצודקים. ואולם, הבכיר הבהיר כי, בשל שיקולים ש-ק' לא הצליח להבין את הגיונם, ולדעתו כולם שגויים, המערכת לא תיישם את הצעותיו לתיקון המצב ולא תשנה את הנהלים ואת מערכת המושגים, הנהלים והוראות הקבע ב"רגיל" וב"חירום", שבעטיים נוצרה המציאות המאיימת. הבכיר הוסיף, כי יתכן שהבעיות שהעלה ק' תילמדנה בקורסים של המערכת, העוסקים באותו נושא.
הניסיון האחרון שעשה ק' היה פנייה אל מבקר המדינה. ק' שלח אל המבקר מכתב שבו תיאר את הבעיות הללו, ובתמימותו הניח כי המבקר יזדעק ויורה לבדוק מיד את הפרצה המסוכנת. למכתבו המפורט צירף את כל ההתכתבות שנערכה בינו ובין הגורמים שהוזכרו כאן. המענה שנשלח, בחתימת מנהלת לשכתו של המבקר, היה מכתב קצר ולאקוני, שברור כי נוסח באופן שגרתי ושאבלוני ובו נכתב כך:
"מכתבך הועבר אל חטיבת הביטחון שבמשרדנו... אין משרדנו נוהג למסור מידע על עצם עריכת ביקורת, וממילא על שלבי הבירור, אף לא למי שהפנה תשומת לבנו לנושא מסוים".
פירוש הדברים הוא, בראש ובראשונה, כי מכתבו של ק' הועבר לטיפולם של אנשי חטיבת הביטחון במשרד מבקר המדינה, כלומר אל אלה, אשר היה זה תפקידם לגלות את המחדל החמור גם ללא פנייתו, אך הם כשלו בכך.
אך זו אינה הבעיה היחידה, ולפנינו בעיה חשובה בפני עצמה: מדוע נוהג משרד מבקר המדינה בדרך כה לא-אנושית, לא-עניינית, שחצנית, מתנשאת וכפוית-טובה, המרפה מראש את ידי האזרח שגילה רצון טוב ודאגה למדינה? הרי מדובר באזרח מודאג, שטרח ופנה אל המבקר בניסיון להביא לתיקונו של מחדל.
מדוע אין במכתב המבקר אף רמז להבעת תודה על עצם הטרחה, ועל הרצון להביא לתיקונו של מחדל חמור, לפחות לדעת הפונה?
מדוע נוסחה התשובה בדרך של "שמענו, ראינו, אך מעתה ואילך אל תבלבל עוד את מוחנו"?
אכן, סביר להניח כי יש פניות רבות של טרחנים מקצועיים, של חסרי בינה, של אנשים משועממים הרואים בכל פיסה של צל הר של מחדלים, ומאת חולי-נפש וסוטים למיניהם. אלא שכך קורה גם במדינות אחרות, ובכל מדינה מסודרת יודעת כל רשות ציבורית - לבטח כשמדובר בחברה פרטית - להשיב כראוי, בנימוס, בהבעת תודה, בהבטחת רצון טוב ושיתוף פעולה ובעידוד לשוב ולפנות, גם לאנשים כאלה.
עולים בדעתי נוסחים שונים למתן מענה, גם לאלה שפניותיהם נמצאו חסרות-שחר או שגויות: "בדקנו את פנייתך, ומצאנו כי הבעיה אינה קיימת/כבר נפתרה/נפתרה בחלקה. אנו מודים לך על טרחתך ועל הזמן והמאמצים, ואולי גם על הממון, שהקדשת לנושא. אנא, אל תהסס לפנות אלינו שנית ונעמוד שוב לשירותך" (מחק את המיותר). מה היה קורה למבקר המדינה, אילו מנהלת לשכתו היתה חותמת על נוסח שכזה? האומנם היה הגג מתמוטט מעל לראשו? או שמא היה נגרע מכבודו, במדינה זו שבה רבים עסוקים בקידה ובאמירת "כבודו, אך ממעטים מאוד במתן כבוד אמיתי זה לזה?
ואם, חלילה - גם אסונות נדירים כאלה קורים - מתברר כי הפונה העלה בעיה אמיתית, והתריע בעוד מועד על מחדל שהיה עלול לגרום אסון לאומי, מדוע לא ישלח אליו המבקר מכתב ויעמידו על אמיתות דבריו, או אף יזמנו לשיחה או ישלח איש מאנשיו לשוחח עמו, במגבלות הביטחון המתחייבות? הרי הפונה ממילא יודע דבר אחד או שניים על המערכת ועל הבעיות הקיימות בה, והוא אינו דווקא זה המעוניין להזיק לה. ומה היה קורה אילו כלל המבקר במכתבו אי-אלו מילים, מעטות ורפות וקלושות ככל שיהיו, של הבעת תודה?
ברור כי אין צורך במסירת דיווח לפונה על פעולות המבקר בעודן בעיצומן, שכן בכך עלולה להיפגע הפעולה עצמה, אך אם תם הבירור והוסקה מסקנה כלשהי - אף אם היא כי הבעיה קיימת אך פתרונה אינו מעשי בעתיד הנראה לעין - מדוע לא ימסר מידע כלשהו, צנוע וקלוש ככל שיהא, לאיש שהביא את המידע לידיעת המבקר?
קיימת אפשרות אוטופית נוספת: המבקר, שמצא כי הפונה הביא בפנייתו לחשיפתם של פגמים חמורים וייתכן כי גם לתיקונם בעוד מועד ובטרם אסון, יאלץ את ראשי המערכת הפגומה להתייצב במשרדו ולהודות לפונה פנים אל פנים, תוך כדי דיווח לו על תוצאות פנייתו - כמובן, ככל שדרישות הביטחון מתירות זאת.
אלא שמבקר המדינה יודע לבקר רק את האחרים, ולא את עצמו. ומי יבקר את המבקר?
במקרה של ק', הוא אינו מעוניין כלל בהבעת תודה, ואף יראה בכך ניסיון זול להתנער ממנו ומ"טרחנותו". מאידך-גיסא, הוא יהיה המאושר באדם אם יוודע לו שהליקויים שחשף באו על תיקונם, אפילו חלקית, למרות מליצות ה"תעדוף" למיניהן. ככל הידוע לו, דבר לא השתנה באופן בסיסי.
