רבים בחברה הישראלית שואלים את עצמם כיצד הפך בית המשפט העליון לגורם דומיננטי כל כך בחברה הישראלית. כיצד נעשה מעורב בכל החלטה מדינית, ביטחונית או פוליטית?
עד לפני כעשרים שנה הכיר כל משפטן את המושג 'זכות עמידה'. מה שאומר שכדי לעתור לבית המשפט צריך להראות נגיעה אישית לעתירה. אם הייתי עותר נגד בניית גדר הפרדה, בית המשפט היה מחייב אותי להוכיח שבניית הגדר פוגעת בי באופן אישי. אם לא הוכחתי כך, הרי שעתירתי היתה נדחית על הסף. פסקי הדין בעבר הרבו להשתמש בפסוק מספר משלי: "המתעבר על ריב לא לו", כאשר דחו עתירות על הסף מחמת 'חוסר עמידה'.
משמעות הדבר היתה שסוגיות ציבוריות רבות כלל לא יכלו להגיע לבית המשפט. כך למשל, אם בעבר מישהו היה אדם עותר נגד מינוי מפכ"ל שהועמד בעבר לדין משמעתי, היה נשאל מיד בתחילת הדיון, מדוע המינוי פוגע דווקא בו באופן אישי? טוהר המידות הציבוריות וערכי איכות השלטון כלל לא היו רלוונטיות בכדי להוכיח 'זכות עמידה'. בדרך זו סוגיות ציבוריות רבות נותרו למעשה בלתי שפיטות.
אלא שבית המשפט העליון החליט לשנות את המסורת השיפוטית על דעת עצמו, והרחיב את זכות העמידה. לא מדובר בשינוי מצב משפטי בדרך של חקיקה, אלא בית משפט לקח לעצמו סמכות שלא ניתנה לא ע"פ חוק.
יהודה רסלר, עו"ד נמרץ שהחליט להיאבק בתופעת דחיית הגיוס של בחורי הישיבות, הגיש עתירה לבג"צ בשנת 1986. לכאורה, בית משפט היה צריך לדחות את עתירתו על הסף מכיוון שאין לו נגיעה אישית מיוחדת לנושא העתירה. אלא שבית משפט קיבל באופן מפתיע את זכותו של רסלר לעתור. בפסק דין תקדימי הכיר בג"צ בזכות העמידה של "עותר ציבורי".
משמעות ההחלטה היא שאין עוד צורך להוכיח פגיעה אישית מיוחדת בכדי לפנות לבית משפט אלא די בכך שהעותר יטען שטובת הציבור בכללו חשובה לו. סדרת פסיקות נוספות שבאו לאחר תקדים משפטי זה חיזקו ועיבו את מעמדו של "העותר הציבורי". בימינו כל אדם יכול לעתור בכל נושא. אנו מוצאים עתירות ציבוריות נגד מינויי בכירים, נגד ניהול שיחות מדיניות, נגד אופן הפעלת הצבא וכנגד כל פעולה שלטונית מובהקת אחרת.
במבט ראשון, נראה שמדובר בהתפתחות מבורכת. לאמיתו של דבר, מדובר בסטייה חריפה מתפקידו של בית המשפט. בחברה דמוקרטית תפקיד נבחרי הציבור לנהל את המדיניות הציבורית. נבחרים אלה נותנים דוח ציבורי על מעשיהם באמצעות חשיפה תקשורתית ובחירות. במידה והציבור מעריך את פועלם, הוא נבחרים שוב, ובמידה שלא, ציבור הבוחרים דואג לכך שהם יצאו מהמשחק.
אין זה מתפקידו של בית המשפט להיות בית-דין 'על' החולש על המינהל הציבורי בישראל. עיקרון זכות העמידה נקבע במשפט העולמי בדיוק בכדי ליישם את הפרדת הרשויות הזו. עיקרון זה נקבע בכדי להבטיח שבית משפט יוכל לתת פתרונות לאנשים במצוקה אך לא יוסמך לנהל את מערך החיים הציבוריים. לשם כך נבחרי הציבור עומדים לדין אחר - דין הבוחר.
בדרך זו, בית המשפט העליון מצא את הדרך להיהפך לשופט-על בכל סוגייה ציבורית. מעתה מספיק שאדם אחד במדינה מתנגד למהלך ציבורי מסוים בכדי שהדיון וההכרעה בו יגיעו לפתחו של בית המשפט העליון. דבר זה צריך ויכול להיפסק. הצעת החוקה שהגיש המכון לאסטרטגיה ציונית לוועדת החוקה בכנסת, נותנת מענה לסוגיה זו. השאלה היא, האם גם בהליך חקיקה זה יתערב בית המשפט העליון ברגל גסה?
