מזוז - תינוק שנשבה

חסרונו הגדול של מזוז הוא, שלמרות עשרות שנות עבודתו במשרד המשפטים - הוא לא ממש מכיר את מערכת המשפט. מזוז טועה להאמין, שבבית המשפט מה שקובע אלו הן הראיות, והראיות בלבד, והוא מסרב להיפתח לעובדה שאם בית המשפט רוצה - אפילו מטאטא יורה. המחשבה שבבית המשפט הדברים נחתכים על-פי גורמים רבים מאוד, שרק אחד מהם - ולא בהכרח העיקרי - הוא מצב הראיות בתיק, מחשבה זו מעוררת חלחלה באנשים מסוגו של מזוז. מין נאיביות שכזו. עורכי דינו של קצב עלו כמובן מיד על ה"קיבעון" הזה של מזוז, ומרגע שעלו על כך - הבינו ששם מצוייה הפירצה לעסקת הטיעון. וגודל הפירצה הזו, כך מתברר, איפשר לפרקליטיו של קצב למסור למזוז את תנאיהם לעסקה בקצב של הכתבה. מזוז מסרב להאמין שאותם דברים שעליהם לא מדברים - הם הם אלו שקובעים לא פעם את תוצאות המשפט. מזוז לא מאמין במניפולציות ובספינים ובשידרוג סיכויי ההרשעה בעזרת כלי התקשורת. מזוז לא מאמין בלחצים - ובוודאי שלא בלחצים על שופטים. ומובן שהוא לא מאמין בפיגולים הקרויים "ניצול מצבים", ו"נקודות תורפה", ו"צרכים" - גם של שופטים. ולא פחות חשוב: מני מזוז לא השכיל להפנים את העובדה המכרעת, שעד שיגיע היום שבו בית המשפט יכריע בדינו של קצב - "אלוהים גדול". והנה באה עכשיו נשיאת בית המשפט העליון, ובדו-שיח קולני עם הפרקליטות - הכתיבה לשופטיו העתידיים של קצב את תוכנית העבודה שלהם. ואם יבוא מאן דהוא ויכחיש זאת, אנחנו כמובן שנהנהן לעומתו בתנועות ראש מודגשות מלמעלה למטה וחוזר חלילה. ובכל זאת, מה יהיה עכשיו? הייתכן שבג"צ לא יעמוד בציפיות, שעכשיו הוא עצמו מלעיט בהן את הציבור? יש להניח - אנחנו חייבים להניח - שביניש לא יורה מהמותן, ושהיא חושבת על התרחישים השונים כמה צעדים קדימה.