החלום לשלום כולל לא הומצא על-ידי השמאל הישראלי. ישעיהו התנבא " לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב,ד), בזמן שבספרטה עוד חונכו האזרחים להיות, בראש ובראשונה, חיילים המקדישים חייהם למלחמה. חזון השלום הכולל נהגה עוד בתקופה שהמלחמה הייתה בגדר "פאר האומות" ומוקד תרבותי של עמים שלמים.
אולם בחלוף אלפי שנים, חזון השלום בעולם עודנו רחוק. אדרבה במאה העשרים טפחה על פנינו המציאות, כפי שכתבתי בהרחבה במאמר הטוב הרע ו... המתוקן.
ברוח הנחמה שאחרי האבל של ט' באב אנסה לברר מהם התנאים שהאנושות צריכה לקבל על עצמה סוף - סוף, בכדי לאפשר את בוא השלום בעולם.
יחידות האדם מול יחידות הבורא ראשית, ברצוני לבחון את מידת היחידוּת המצויה בלב כל אדם, כפי שמבאר אותה בעל הסולם במאמר השלום בעולם.
מטבעו, האדם שם את עצמו במרכז הוויתו. ברצונו האגואיסטי למלא את צרכיו, הוא גורם עוול לזולתו, ובלבד שיספק את מלוא יצריו.
הסיבה לטבע זה של האדם היא דווקא מידת היחידות הנובעת מן הבורא, מעצם היותו "אחד, יחיד ומיוחד". תכונת יחידותו של הבורא ית' נמשכת אל בני האדם, שנבראו "בצלמו וכדמותו" ית'.
אולם כאן מתעוררת מיד השאלה, מדוע מתגלה בנו מידת היחידות בצורה כל כך מקולקלת, עד שהיא הופכת להיות הבסיס לכל הדברים המזיקים והמחריבים בעולם? איך ממקור כל החיים, היא הופכת למקור כל ההרס והרע בעולם?
במאמר השלום בעולם, כותב הרב יהודה לייב אשלג, "בעל הסולם", כך: "... והגם שבארנו בה טעם יפה וגבוה, מאד נעלה, אשר מדת היחידות הזאת נמשכת לנו ישר מהבורא ית', יחידו של עולם, שהוא שורש כל הבריות, עם כל זה מתוך שהרגשת היחידיות התיישבה בתוך האגואיזם הצר שלנו, נעשתה פעולתה הרס וחורבן, עד שהיתה למקור לכל החורבנות שהיו ויהיו בעולם.
וכאמור, אין לך אף אדם אחד בעולם שיהיה בן-חורין ממנה, וכל החילוקים המה רק באופני ההשתמשות עמה, אם לתאוות לב, אם לממשלה, אם לכבוד, שבהם נבדלים הבריות זה מזה.
אבל הצד השוה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להבנות על חורבנו של חברו".
תכלית הבריאה כפי שכבר דיברנו פעמים רבות, תכלית הבריאה היא להביא את הנבראים לשלמותם, בסוד "רצונו להיטיב לנבראיו". תכלית זו מושגת על-ידי השתוות הצורה המלאה בין הנבראים ובין יוצרם, כמו שכתוב בהלכות דעות פ"א להרמב"ם, "מה הוא רחום אף אתה הייה רחום, וכו'..."
ויש להבין כי כל ההתפתחות של האנושות חלה בין שתי נקודות. הנקודה הראשונה, השפלה ביותר, היא תכונת היחידות האגואיסטית של האדם - מצבו ההתחלתי, משם מתחילה צמיחתו.
הנקודה השנייה, היא התכלית הגבוהה שנקבעה מראש, אליה ראוי האדם להגיע. לפי תכלית זו תישאר הבריאה לנצח, תואמת את מידת היחידות בצורתה האלטרואיסטית בדומה לבורא ית'.
ביארו לנו חז"ל כי הבורא הינו בשלמות, ואינו נצרך למי שהוא שיתן בידו - להיותו קדמון לכל דבר, א"כ ברור, שאין לו שום "רצון לקבל" וממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא.
ולא עוד, אלא שמקובל שיש לו "רצון להשפיע" טוב אל זולתו, דהיינו לנבראיו, שזה מוכח לנו מכל הבריאה הגדולה שברא וערך לעינינו.
לפי האמור לעיל, בכדי להגיע לתכלית הבריאה, צריך האדם לערוך שינוי מהותי בטבעו. מידת היחידות האנושית, חייבת להתממש בנו בצורה של "השפעה לזולת" בדומה לבורא, ולא בצורה אגואיסטית של "קבלה למען עצמנו".
זהו התנאי ההכרחי, יחיד המסוגל להביא להסכמה בין הבריות ולממש את החזון של שלום בעולם. לכשתגיע האנושות לדרגה נעלה זו, אזי לבטח תמצא את עצמה שוויונית ומאוחדת סביב הבורא ית'.
המאור שבתורה מחזירו למוטב
אולם איך ניתן להגיע לדרגה אוטופית זו? אם נעמיק ונבין היטב את התהליך העומד לפנינו, נראה שכל הקושי הוא בצורך לשנות את הטבע שלנו, מן הרצון לקבל "למען עצמו" אל הרצון "להשפיע לזולת".
הקשו חז"ל על הפסוק מאיוב, "ועיר פרא, אדם יולד", כלומר איך באדם שכל כוונתו היא אך לתועלת עצמו, תיוולד הכוונה להשפיע לזולתו? על כך אמרו רבותינו במסכת קידושין ל', "בראתי יצר הרע בראתי לו תורת תבלין, והמאור שבה מחזירו למוטב".
לימוד התורה עם הכוונה היחידה והחזקה להגיע לתיקון מידת האהבה העצמית, להשתוות ולהדבק בבורא ית', מושך עלינו את המאור המחזיר למוטב שבה. רק הארה זו הכמוסה בתורת האמת מסוגלת להביאנו למטרה הנעלה.
"וכשנגיע לנקודת הגובה העליון של המדרגות, נשמש כולנו ביחידות שלנו רק בצורה של "השפעה לזולתו", ולא יארע אף פעם לשום אדם שישמש עמה בצורות של 'קבלה לעצמו'". "בעל הסולם", מאמר השלום בעולם.
