טענת זיוף חתימה ביחסי בנק-לקוח, מופיעה לעיתים בהקשר של חתימות על מסמכים משפטיים (כגון: תנאי פתיחת חשבון, הסכם ערבות). לעתים קרובות יותר טענת הזיוף מושמעת בהקשר של זיוף חתימת הלקוח ע"ג שיק שנמשך מחשבונו, וכיבוד השיק ע"י הבנק, למרות היותו מזויף.
נתמקד במאמרנו זה במקרה, בו הבנק כיבד שיק של הלקוח, וזה טוען כי אסור היה לבנק לכבדו, באשר החתימה ע"ג השיק מזויפת, ואינה שלו.
נקדים ונאמר כי לפי לשונו של החוק, חתימה שזויפה או שנחתמה שלא ברשות - "אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר".
כלומר: משהוכח (ונדון בהמשך בשאלה מי חייב להוכיח זאת) כי שיק נושא חתימה מזויפת, אין הוא שווה מאומה, וממילא אסור לבנק לכבדו.
מערכת המשפט בוחנת את יחסי בנק-לקוח, בהקשר זה ואחרים, במשקפיים כפולים: יחסים חוזיים וכן יחסי מזיק-ניזוק. הקשר בין בנק לבין לקוחו הינו קשר חוזי. אעפ"כ, למרות שעסקינן בחוזה אחיד, עמדת הפסיקה הינה שההסכמות שבין הצדדים אינו מקופלות רק באמור בו, אלא קיימים אף תנאים והסכמות מכללא (מובנים מאליהם), ואלו מטילים חובות שונות הן על הבנק והן על הלקוח.
אחת החובות שהבנק חב ללקוחו, הגם שאינה כתובה בהסכם שביניהם, הינה חובת הזהירות ללקוח. רמת הזהירות המוטלת על הבנק, בהקשר זה, הינה לנקוט בכל אמצעי הזהירות שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין.
יצוין, כי במערכת יחסי בנק-לקוח, הבנק הוא מונע הנזק הטוב ביותר. הבנק מצויד באפשרויות בקרה ופיקוח יעילות על ענייני לקוחותיו. לבנק ניסיון בתחום הזיוף, ואמצעים טכניים לזיהוי החתימה (טופס דוגמת החתימה).
בנוסף, עלות פעולת המניעה עבור הבנק היא מזערית: ע"מ למנוע כיבוד שיקים מזויפים, כל שעליו לעשות, בסה"כ, זה להקצות פקיד שישווה את חתימות המושך לטופס דוגמאות החתימה. לפיכך, אך טבעי הוא שהלקוח סומך על הבנק שיפעל במיומנות ובנאמנות לשמירה על האינטרסים שלו. בפסיקה ענפה נקבעו מבחנים שונים לרמת הזהירות שעל הבנק לנקוט בה אגב כיבוד שיק של הלקוח, וחיוב חשבונו בהתאם ("הבנקאי המפקפק", "הבנקאי הסביר").
אמת, לא כל זיוף ייחשב כרשלנות ע"י הבנק. אין לצפות מהפקיד ("טלר") כי יהא גרפולוג מקצועי. ברם, בכל מקרה בו החתימה על השיק שונה בעליל או ברמת שוני משמעותית מדוגמת החתימה של הלקוח שבידי הבנק, ואעפ"כ הבנק מכבד השיק ומחייב חשבון הלקוח בהתאם, המסקנה הסבירה תהא כי פקיד הבנק התרשל, ולא השווה בכלל, או כראוי, את החתימה שע"ג השיק לדוגמת החתימה שבידיו.
משעה שהתרשל - עליו לשאת בתוצאות, קרי: יש לזכות את החשבון בסכום השיק בהתאם ליום הערך של חיוב השיק , ובדרך זו תושג גם המטרה של ביטול חיוב ריבית החובה, ככל שנוצרה בחשבון עקב כיבוד השיק.
על מי להוכיח כי השיק מזויף? למדנו לעיל, כי אין ערך לשיק הנושא חתימה מזויפת. ברם, על מי נטל הראיה להוכיח שהחתימה אכן זויפה?
בהקשר זה יש לחלק בין מקרה בו הועלתה הטענה כטענת הגנה של הלקוח נגד תביעת הבנק, לבין מקרה בו הועלתה הטענה כטענת תביעה מצד הלקוח נגד הבנק.
במקרה הראשון - נפסק, ככלל, כי "נתבע הטוען טענת זיוף אינו חייב להוכיח שחתימתו זויפה, אלא התובע חייב להוכיח שהנתבע חתם על השטר, שכן רק על-פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו".
דהיינו: משהעלה לקוח טענת הגנה בפני תביעת הבנק, כי שיק שהוצג לפירעון בחשבונו - מזויף, עליו לתת ראיה לכאורה בלבד, ואזי על הבנק התובע מוטל נטל ההוכחה להוכיח שזו כן חתימת הלקוח.
לעומת זאת, נטל הראיה מתהפך כאשר טענת הזיוף עולה במסגרת תביעה של הלקוח נגד הבנק, לזכות את החשבון בסכום השיק המזויף שהבנק כיבד ברשלנותו. אף במקרה זה חל הכלל הידוע כי "המוציא מחברו עליו הראיה". לפיכך, על התובע יהא מוטל נטל הראיה להוכיח כי אכן מדובר בשיק מזויף.
טענת מניעות /שיהוי נגד הלקוח גם במקרה שטענת הזיוף מגיעה כטענת הגנה מפני תביעת הבנק, וגם במקרה בו היא תועלה כעילת תביעה נגד הבנק, מעלה הבנק בסוגייה זו, בדרך כלל, טענת מניעות או שיהוי, נגד הלקוח.
יסודה של טענה זו נעוץ בתנאי ההסכם (האחיד) עם הבנק. בהסכם זה נקבע, בין היתר, כי כל הרישומים בספרי הבנק יחשבו כנכונים וישמשו ראיה (הוכחה) לכאורה לכל האמור בהם נגד הנתבע.
עוד מוסיף ההסכם חובה על הלקוח לבדוק את דפי החשבון הנשלחים אליו על-ידי הבנק, והוא מוזמן להביע הסתייגויות והערות תוך 30 יום מתאריך קבלת דף החשבון. בהתאם להסכם, אם הלקוח לא עשה כן, יחשבו הפרטים כנכונים, ו"כראיה לכאורה" לנכונותם.
לפיכך, משלקוח מעלה טענה באיחור כלפי הבנק (מעבר ל-30 יום הנ"ל), על אשר זה כיבד שיק שלא בחתימתו, ימהר הבנק ויטען כי הלקוח מנוע מלהעלות טענתו, נוכח תנאי ההסכם.
נציין בהקשר זה, כי כבר ב-10.06.04, פסק בית הדין לחוזים אחידים בירושלים (ע"ש 195/97 היועמ"ש נ' בנק לאומי), נגד בנק לאומי, כי הוראה זו הינה מקפחת ויש לבטלה.
ברם, פסיקה זו אינה מחייבת את בתי המשפט בהחלטותיהם בסכסוכים השונים הבאים לפניהם, ובהקשר לבנקים שונים, ומגמת הפסיקה הנה כי מקום שלקוח לא פעל למנוע את חיוב החשבון ע"י השיק המזויף, בתוך זמן סביר, הרי שהוא התרשל.
המבחן שנקבע כלפי הלקוח הינו לא רק שתיקה תוך ידיעה ממשית של הזיוף, אלא גם שתיקה תוך ידיעה מיוחסת, דהיינו, ידיעה אשר יכול היה הלקוח להשיגה אילו נהג בזהירות סבירה (למשל: מעקב לעיתים קרובות באינטרנט/בדפי החשבון/בסניף אחר התנועות בחשבונו).
אחד הפתרונות הפרקטיים בהם נוקט בית המשפט במקרה כזה, בו, מחד-גיסא הוכח כי אכן השיק מזויף, ומאידך-גיסא הוכחה רשלנות הלקוח באי מניעת הנזק (או צמצומו, שעה שישנם מספר שיקים מזויפים, כגון: פנקס שיקים שנגנב), הנו: חלוקת האחריות בין הצדדים.
כלומר: בית המשפט קובע את רשלנות הבנק על אשר כיבד שיק שלא היה עליו לכבדו, אך במקביל קובע גם רשלנות תורמת מצד הלקוח. לפיכך, בהתאם לשיעורי חלוקת האחריות בין הצדדים, מחלק בית המשפט ביניהם את סך הנזק שנוצר.
מסקנות והמלצות: 1) מוטלת חובה על הלקוח לפעול בערנות ביחס למתרחש בחשבונו. מותר, וצריך, לסמוך על הבנק, אך אסור לעצום עיניים.
2) בכל מקרה של גניבת פנקס שיקים יש להגיש תלונה למשטרה. תלונה זו עשויה לסייע בהוכחת טענת זיוף אותם שיקים.
3) בנוסף, במקרה של גניבת שיק או פנקס שיקים - יש ליידע את הבנק, וליתן הודעה בכתב לביטול השיק/ים.
4) בכל מקרה בו נתגלה ללקוח דבר כיבוד שיק מזויף בחשבונו, במועד הרחוק יותר מ-30 יום ממועד קבלת דפי החשבון, מומלץ ביותר כי יפנה להתייעץ עם עו"ד העוסק בדיני בנקאות, לפני שיפנה לבנק בקשר לכך.
