על-פי פרופ' עוזי ארד מלחמת לבנון גרעה מההרתעה הישראלית. המערכת הישראלית חשבה ערב המלחמה שחלה שחיקה זוחלת בהרתעה הישראלית ולכן הגדירה את אחד מיעדיה כשיקום ההרתעה. הקביעה לגבי סטטוס ההרתעה היא בעיני המתבונן ואכן בעיני הצד היריב ובעיני משקיפים מהצד חל פיחות בהרתעה הישראלית.
חשוב להדגיש שהטענה היא לא שההרתעה קרסה כליל. היו גם הישגים במלחמה. אלא שבמאזן הכולל חל פיחות ולא נרשמה התווספות. הראיה - מצד אחד, הנכונות בישראל לוויתורים מדיניים לסורים מתוך חשש שעוצמתו של צה"ל אינה מספקת. מצד שני, התכונה הצבאית בצד הסורי וההגברה בנכונותו לבצע מהלכי כוח נגד ישראל. ואכן צה"ל משקיע כיום מאמצים כדי לכפר על הפיחות שחל בהרתעתו. ישראל צריכה, אפוא, לרוץ קדימה על-מנת לדרוך במקום שבו היא עמדה טרם המלחמה.
תא"ל (מיל.) שלמה ברום קובע כי מאזן ההרתעה מורכב. מצד אחד ההרתעה התחזקה ולראייה, מאז סיום המלחמה, חיזבאללה נמנע מלפעול נגד ישראל ואין לו כוונות לעשות זאת. לחיזבאללה הומחש כושר הענישה שלנו בעצם גרימת ההרס בלבנון (גם אם זו לא היתה הכוונה מלכתחילה, אלא תוצר לוואי של יעדים אחרים). חיזבאללה לא חפץ לספוג את העונש הזה שוב. מצד שני - ההרתעה הישראלית נשחקה בכל הנוגע ליכולת של צה"ל לספק מענה טוב ללוחמה א-סימטרית וזה משפיע על החשיבה של הפלשתינים ושל הסורים, שמפנימים את המשמעות של ירי תלול מסלול על ישראל. אלא שיש הבדל בין סוריה שיש לה אחריות של מדינה ולכן היא פגיעה יותר לענישה, לבין חיזבאללה שאינו מדינה ואחריותו קטנה יותר (אם כי קיימת).
הנכונות הסורית ליזום מלחמה נגד ישראל תלויה במידת הבנתה את העונש שהיא עלולה לספוג מישראל ואת מידת הבנתה את הנחישות הישראלית להסלים את העימות. בכל מקרה, המלחמה האחרונה המחישה לסורים כי לישראל יכולת לטפל בצבא הקונבנציונלי הסורי באופן אפקטיבי.