אחת העתירות נגד עסקת הטיעון עם קצב מבקשת לקבוע שתקופת נשיאותו לא תיכלל במניין תקופת ההתיישנות לגבי העבירות שלכאורה התיישנו - כך שניתן יהיה להאשימו גם בהן.
חוק יסוד נשיא המדינה קובע כך:
"נשיא המדינה לא יובא לדין פלילי; התקופה שבה נמנעת, מכוח סעיף זה, הבאתו של נשיא המדינה לדין בשל עבירה, לא תבוא במנין תקופת ההתיישנות של אותה עבירה".
מתברר שסעיף חסינות דומה מופיע גם בחוק חסינות חברי הכנסת, והסוגייה נדונה בעבר בבג"צ בעניינו של חבר הכנסת המנוח אבנר שאקי (בג"צ 6972/96).
בג"צ דחה אז את העתירה שלא להביא את תקופת החברות בכנסת במניין תקופת ההתיישנות, וזאת בנימוק שהמילים "מכוח סעיף זה" המופיעות בחוק דורשות שיתקיים קשר סיבתי בין אי ההעמדה לדין לבין החסינות.
ולענייננו, העובדה שקצב לא הועמד לדין אינה נובעת מחסינותו, אלא מכך שעד לפני כשנה איש לא התלונן נגדו, לא התקיימה חקירה וכמובן שגם לא הוכן כתב אישום.
אבל נשאלת עתה השאלה, כיצד להחיל על העבירות שבהן חשוד קצב את דיני ההתיישנות הרגילים שבחוק סדר הדין הפלילי, וזאת גם אם נקבל שנשיאותו לא קטעה את מרוץ ההתיישנות.
חוק סדר הדין הפלילי קובע שמרוץ ההתיישנות נקטע, בין היתר, עם פתיחת חקירה. אלא שבעניינו של קצב החקירה החלה, כידוע, רק לפני כשנה, כלומר לאחר תום תקופת ההתיישנות, כביכול, של חלק מהעבירות שבהן הוא נחשד.
אלא שנשאלת השאלה מה קורה למרוץ ההתיישנות כאשר חקירה אינה נפתחת מהסיבה שהקרבן אינו מגיש תלונה? כך למשל, נניח שתוקף, שפגע בקרבן, מאיים עליו שלא יגיש תלונה על כך. ברור שבמצב כזה - התקופה שבה הקרבן נתון לאיום לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות של עבירת התקיפה.
בהקשר זה אומר בג"צ בפסק הדין הנ"ל, שהוא פסק דין מנחה בסוגיית ההתיישנות:
"קטיעת מרוץ ההתיישנות, או השהייתו, מוצדקת בראש ובראשונה כאשר הנאשם עושה מעשים המשמיטים את הקרקע מתחת לנימוקי ההתיישנות... שהרי אין החברה מוחלת למי שמסכל את ההליכים הפליליים נגדו". וכאן אנחנו מגיעים לשאלת השאלות: במקרה של עבירות מין, כיצד יש להתייחס אל התקופה שבה הקרבן נמנע מלהתלונן במשטרה על עבירת המין שבוצעה בו?
כך למשל נניח שקרבן עבירת מין חושש להתלונן, וזאת - לא משום שהתוקף מאיים עליו מפורשות שלא יתלונן, אלא משום שהסיטואציה בכללותה מאיימת.
והסיטואציה כה מאיימת - עד שהיא משתקת את הקרבן מחשש לדבר רע שיאונה לו מצד התוקף (או מקורביו) למקרה שיתלונן, ורק אירוע כלשהו - למשל תלונות של קרבנות נוספים או ירידת התוקף מכוחו וגדולתו - מפיג את החשש של הקרבן, ואז הוא אוזר אומץ ומתלונן.
ויודגש כי כשהמדובר בעבירות מין, קיומה של הסיטואציה המאיימת הזו היא מן המפורסמות ממש, שהרי אנחנו עדים שוב ושוב לאורך השנים - לרבות במקרה של קצב - כיצד הסיטואציה המאיימת הזו מתממשת עם הגשת התלונה ופתיחת החקירה, והופכת את חיי המתלוננות לגהינום.
בשורה התחתונה:
השאלה היא האם ניתן להכיר במצבים מיוחדים, שבהם התקופה שבה קרבן לעבירת מין נמנע מלהגיש תלונה - תקופה זו לא תבוא במניין ההתיישנות? ובשולי העניין עולה שאלה נוספת: האם הרציונל המונח בבסיס דיני ההתיישנות אינו מחייב להבחין בין מי שביצע עבירה חד-פעמית שהתיישנה, לבין מי שביצע סדרה של עבירות מאותו סוג - כאשר חלקן כבר התיישן וחלקן טרם?
ובמילים אחרות, האם יהיה זה ראוי - מבחינת תכלית דיני ההתיישנות - לקטוע את השרשרת ולהפריד בין העבירות שכבר התיישנו לבין אלה שטרם התיישנו?
בג"צ, בפסק הדין הנ"ל, מצטט בהקשר זה את פרופ' פלר בספרו "יסודות בדיני עונשין", וכך הוא אומר:
"חלוף הזמן בלא שהעושה חזר לסורו - וזה צריך להיות, כמובן, תנאי להתיישנות - אף ללא טיפול עונשי, מהווה סימן שמימוש האחריות הפלילית התייתר והאחריות עצמה טעונה מחילה".
עיננו הרואות: התנאי הברור והמודגש להתיישנות כאן הוא שהעבריין לא חזר לסורו. ולענייננו, התנאי להתיישנות הוא שאין המדובר בעבריין סידרתי.
ועוד קובע בג"צ בהקשר זה - תוך ציטוט מפסק דין ישן של השופט זילברג:
"העניין הציבורי שיש לחברה במוסד ההתיישנות הוא... הצורך החיוני בשיכחת העבר. הציבור, כמוהו כפרט היחיד, אינו רוצה לחסות לעולם ועד בצל הזכרונות של עוונות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר פעם מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון". ברור ש"העניין הציבורי" המוזכר כאן מתייחס לעבירה שהתיישנה, ולא לשרשרת של עבירות מאותו סוג, שזנבה אומנם נמצא בחיק העבר הרחוק, אבל ראשה מגיע אל העבר הקרוב מאוד.
כך או כך, מי שמכיר את קו המחשבה של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש - בעיקר בתחום עבירות המין - אל יתפלא אם הנשיאה תקצץ נתחי זמן הגונים ממרוץ ההתיישנות של מתלוננות "ישנות" נגד קצב, ותקבע שניתן להאשימו בעבירות גם כלפיהן.
הרושם הברור הוא, שביניש עומדת לכתוב כאן את פסק הדין החשוב ביותר בקריירה השיפוטית שלה - פסק דין שתהיה בו, בין היתר, פריצת דרך בסוגיית ההתיישנות של עבירות המין.