במשרד האוצר עובדים כמה קאפואים, שאם תדבר איתם על הצורך להיפרד מכמה פרוטות כדי להבטיח קיום בכבוד לניצולי השואה - הם, הקאפואים, יעדיפו להטריד את המזכירות שלהם - ובלבד שלא תדבר איתם על כסף.
והמדהים בדבר הוא, שהכספים הללו הם בכלל לא של האוצר! אלה הם כספי הפיצויים של הניצולים!
אלא מאי? מדינת ישראל הצעירה - בתקופה שהגנבים עוד גנבו לירות ולא שקלים - סיפקה את שירותי התיווך בין הניצולים לבין רוצחיהם הגרמנים.
ומתווכים כמו מתווכים הרי לא עובדים בחינם.
והיא, המדינה שלנו, לקחה עבור השירותים המפוקפקים הללו דמי תיווך כאלה, שאפילו הערסים בחוף תל ברוך יכולים רק לחלום עליהם.
והניצולים הסכימו לשוד הזה לאור היום - כדי לשרוד איכשהו את היום ואת הלילה.
כן כן, הקאפואים סיפרו לנו שצריך לסלול כבישים חדשים במדינה הבתולה, וצריך לקנות נשק, וצריך, וצריך.
שיהיה.
אבל עכשיו הרי המדינה כבר לא ממש ענייה. והיא גם לא כל כך בתולה.
והרי מגדלי הבנקים בתל אביב הם כל כך גבוהים, עד שאפשר ביום בהיר לראות מהם את משרפות אושוויץ.
שמונים ושלושה שקלים השליכו עליהם, על ראשי הניצולים, הקאפואים הגזלנים ועלובי הנפש הללו.
הייתכן שזה כל מה שנשאר לאוצר מהקומבינות, והעסקות הסיבוביות, והקיקבקים האפלים?! אנחנו לא מאמינים.
אנחנו לא נפסיק לשנוא אותם, את הקאפואים הללו.
עד שיחזירו את הכספים הגנובים לבעליהם.