קראנו באתר זה, מאת הכותב שמואל קופר, כתבה על חילוץ ילד חרדי בן שמונה, שנעלם ונסחף בים המלח. הכותב מתלונן על שהתקשורת הצניעה את הסיפור, לדעתו בשל היות הילד והוריו חרדים. יתכן שהוא צודק, אך זו אינה הבעיה העיקרית.
הקהילה החרדית מסתייעת ללא מעצורים - כך צריך להיות - בכל שירותי החילוץ וההצלה שמדינת ישראל מעמידה לרשותם, לרבות ארגוני מתנדבים פרטיים המקדישים את זמנם, מרצם וכספם לפעילות ברוכה זו. במקרה של הילד שנעלם בים המלח, חיל האוויר הטיס במשך שעות מטוס-קרב שהטיל נורי תאורה, בעלות של רבבות שקלים אם לא יותר מכך. בטוחני כי צה"ל טרח גם להתקשר אל השלטונות הירדניים, להעמידם על פשר הפעולות ולבקש סיועם לפי הצורך.
אין לי ספק שהורי הילד ומשפחתו הודו למחלצים מקרב הלב. ואולם, הקהילה החרדית בכללה - אפשר לדבר בהכללה בתחום זה, שכן החריגים מעטים מאוד - מתייחסת אל נושאי ההצלה, שמירת כללי הבטיחות, ההתנדבות לפעילות הצלה וכיוצא באלה, בהתנשאות ובמשיכת כתף קרה, בנוסח "נכון, הם עוזרים בשעת הצורך, אך נושאים אלה אינם מעניינים אותנו שכן אנו עוסקים בתורה ואין לנו פנאי לקשקושים כאלה".
על-פי כללי ההתנהגות האנושית הבסיסיים, הנהוגים בכל חברה, אפשר לצפות - לצערי, כמעט ברור שיהיה זה לשווא - כי ראשי הקהילה החרדית יקומו ויודו בפה מלא למחלצים, לחיל האוויר, לזק"א, לצוותי ההצלה ההתנדבותיים ולשאר העוסקים במלאכת-קודש מצילת-חיים זו. אפשר היה לצפות כי, לאחר העזרה הרבה שבני-נוער ומבוגרים חרדיים רבים קבלו לאחרונה בעיתות מצוקה, יפנו רבניהם אל המדינה בבקשה רשמית וגורפת, להדריך את תלמידי הישיבות, ובעצם את כלל החברה החרדית, בכללי הבטיחות. אחרי ככלות הכל, רק קבוצה חרדית קטנה מאוד מנותקת מרצון מכל מגע עם המדינה, ואילו השאר נזקקים לשירותיה בתחומים השונים, מקבלים ממנה תגמולים וקצבאות ומסתייעים גם בארגוני ההתנדבות שאינם חרדיים.
אתמול כתב אבישי בן-חיים במעריב, במדורו "כניסת השבת" על הקהילה החרדית, כי פובליציסט חרדי ידוע כתב שאומנם האברכים ושאר חברי הקהילה החרדית אינם בקיאים בנושאי הבטיחות, בכללי הטיול (שהפרתם גבתה השבוע קורבנות חרדיים שהתייבשו) וכיוצא באלה. הוא מכיר בכך שיציאה לטיול מחייבת ידיעה והיא ממש מקצוע, ולכן יוצאים תלמידי ישיבות לטיול בשטח מדברי קשה בבגדיהם הרגילים ובנעלי שבת, ללא ציוד מתאים וללא מים בכמות מספיקה. אך אותו כותב מתברך בנוסח "אשרנו שאינם בקיאים בכך, שכן כל עולמם בלימוד התורה".
זוהי עמדה אווילית לחלוטין, שכן גם אותם "הנהרגים באוהלה של תורה" יוצאים לחופשות, בעיקר חופשת "בין הזמנים", שבהן הם יוצאים לבילויים ולטיולים שאין כל קשר בינם ובין לימוד תורה. בעיסוקים אלה חייב כל אדם לדעת כללי בטיחות והתנהגות מזעריים, לרבות הוראות -חוק שחובה לציית להן לשמירת הנפש, ורק אוויל ימנע עצמו מידיעת כללים אלה בשל היותו לומד תורה.
למיטב ידיעתי, יהודים חרדים רבים בארצות המערב אינם שותפים להשקפה זו, בדיוק כפי שאינם מעלים בדעתם להתנגד לדרישת מדינתם, למשל ארה"ב, כי ילדיהם ילמדו לימודי "ליבה", כמו לשון אנגלית, מתימטיקה ומקצועות בסיסיים אחרים, ובכללם גם ההיסטוריה של המדינה. שם אין להם עמדת-לחץ קואליציונית, ולכן אינם מסוגלים לשכנע את השלטון לפטרם מדברים "מיותרים" אלה. בשל כך, חרדים שגדלו בארה"ב דוברים אנגלית הרבה יותר טובה משחרדים שגדלו בישראל דוברים וכותבים עברית (למען האמת, העברית שבפי חרדים ישראלים רבים מעוותת ושגויה מאוד, אף יותר מעיוותה ה"רגיל" בפי לא-חרדים).
קטונתי מלתת לחרדים עצות הלכתיות, אך בטוחני כי הזנחת השינון והאימון בכללי הבטיחות - ברחצה בים, ביציאה לטיול וכיוצא באלה - מהווה לכל הפחות הפרת הציווי ההלכתי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד', ט"ו), שנאמרו בפרשת השבוע שעבר (פרשת "ואתחנן"). אומנם, במקור כוונה אזהרה זו לעבודה זרה, אך ביטוי זה מצוטט פעמים רבות, גם ע"י חרדים, לצורך אזהרה מפני סכנות שאינן עבודה זרה.
