טרם נדמו צעקות השבר עת קרסו "מרפאות אריאל" ו"קלאבמרקט", ושוב עדים אנו לעוד ועוד נושים פגועים, המצטרפים למעגל החרדים לגורל כספם, הפעם בשל קריסת חברת הבנייה - "חפציבה".
לפי פרסומים בלי מאושרים (תרתי משמע), החברה חבה כמיליארד ש"ח לנושים שונים. מגעים מתקדמים שנוהלו לאחרונה למכירת הבעלות בחברה לחברות פאנגאיה ואלקטרה נדל"ן הופסקו עקב ממצאי אותן חברות ביחס למצבה החמור. ביטול המכירה ואי קבלת התמורה הצפויה, הובילו לפרסום מצבה ברבים, ומיידית, בתסריט הידוע של "כדור שלג", חוזרות התופעות של פלישת דיירים לדירות שרכשו, ושוב מוצפים אנו בידיעות על התארגנויות רוכשים, על מגעים למינוי מפרק, מגעים ל"הקפאת הליכים", לשיקום החברה, וכד'.
חרושת השמועות ואי הבהירות תופסים תאוצה, והנושה הבודד, שאינו מובטח ע"י בטוחה הולמת שבידו, נבוך ואינו יודע מה ילד יום, מה יהא גורל רכושו, האמנם אבד כספו, או איזה חלק ממנו.
הסיבות לקריסה עדיין טרם בוררו ומוצו. חברת חפציבה נחשבה כחברה בנייה רצינית ומבוססת, בעלת מוניטין ובסיס כלכלי איתן, וקריסתה המהירה מעלה יותר משמץ תמיהה וצורך לחקור בדבר. ידיעות על ניסיון התאבדות בכיר בחברה מחמירות עוד יותר לא רק את תחושת ה"קטסטרופה", אלא אף את החשש לאי-סדרים שהובילו לקטסטרופה.
כן מתברר, כי אף בימים האחרונים המשיכה החברה להתנהל כשגרה, לשווק דירות ולחתום על הסכמי מכר, וזאת למרות שיתכן ומנהליה ידעו, או היה עליהם לדעת, כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויות שנטלה על עצמה.
כך, למשל, לפי פרסומים שונים, זה מספר שבועות שהחברה לא העמידה לרשות הקונים, כחוק וכמוסכם, את הערבויות הבנקאיות שהיה עליה להעביר להם בתמורה לכספים שקיבלה מהם.
השאלה הנשאלת במצבים אלו הינה: האם מוטל רק על הנושים לשאת בנזק, או שמא יש מקום לחייב בכך אף את האורגנים בחברה (בעלי מניות, מנהלים, ובעלי תפקידים בכירים ומשפיעים נוספים). קרי: היש מקום לחיוב אישי שלהם בחובות החברה או בחלקם.
כלל ברזל בדיני חברות קובע את רעיון האישיות המשפטית העצמאית של חברה בע"מ, בנפרד מבעלי מניותיה, מעין "מסך" החוצץ ביניהם. המשמעות המשפטית והפרקטית של כלל זה הינו, כי כעיקרון החברה בלבד הינה האחראית לחובותיה, ולא בעלי מניותיה ו/או מנהליה.
בית המשפט שומר בקפדנות ראויה על כלל זה, באשר הוכחו יתרונותיו לעידוד הכלכלה. עם זאת, כמו לכל כלל, אף לכלל האישיות המשפטית הנפרדת קיימים חריגים, כפי הוראות חוק החברות וכפי שפותחו בפסיקה ענפה.
חריגים אלו מאפשרים לתבוע לא רק את החברה שקרסה, אלא אף אישית את האורגנים של החברה. כך, ניתן לתבוע אותם על דרך הרמת המסך שבין החברה לבעלי מניותיה (או בינה לחברות בנות שלה), וכן ניתן לתבעם בגין אחריותם האישית, וזאת בין מכוח עילה חוזית (כגון: חוסר תום לב, אי גילוי המצב הכלכלי הנכון במועד ההתקשרות) ו/או מכוח עילה נזיקית (כגון: רשלנות, תרמית) והתנאים לחיוב כאמור מפורטים בפסיקה.
יודגש, כי בהתאם לפסיקה, כישלון עסקי גרידא של חברה בע"מ, אינו גורר חבות אישית, ואינו מחייב את האורגן בהפסדי החברה. לא כל כישלון עסקי מצדיק הטלת חיוב אישי על האורגנים של החברה. לפיכך, מוצדקת הזהירות שמערכת המשפט נוטה לגזור על עצמה בכל הקשור לחיוב אישי.
צמצום החבות האישית על דרך הרמת המסך (להבדיל מחיוב אישי בגין עילות חוזיות ו/או נזקיות) בא לידי ביטוי אף בתיקון מספר 3 לחוק החברות, אשר נכנס לתוקף ב-07.03.05.
בנסיבות אלו ברור כי שאלת השאלות הינה: מהו הגבול בין "כישלון עסקי" ל"חבות אישית"? המציאות מלמדת, שלעתים, הגבול שבין כישלון עסקי לבין הטלת חבות אישית, דק הוא ביותר.
מפאת קוצר היריעה, נתמצת הכלל בסוגייה זו, ונאמר, כי כל עוד האורגן פעל בתום לב, תוך ניהול תקין של החברה במהלך העסקים הרגיל שלה, ואף אם החברה קרסה מחמת שיקול עסקי שגוי של האורגן, הרי שלא תוטל עליו כל אחריות אישית לחובות החברה. מאידך, הוכחת מקרים של תרמית, הברחת רכוש לאורגנים ו/או לחברות בנות, ידיעה או אף ציפייה ברורה ומוחשית לקריסה הממשמשת לבוא והמשך ניהול עסקים "כרגיל" - עשויים לגרור את חיובו האישי של האורגן לשאת בחובות החברה.
פסיקה ענפה קובעת כי כ"תרמית" תיחשב אף תופעה בה חברה ממשיכה בניהול עסקיה תוך נטילת אחריות וחובות נוספים, שעה שמנהליה יודעים או צריכים לדעת בעליל, כי לא תוכל לפרעם, וכי אין סיכוי סביר שהנושים יקבלו התמורה המובטחת. נדגיש, כי לא די בטענות בעלמא, באשר רמת ההוכחה הנדרשת בטענת "תרמית", הנה גבוהה מהנדרש בדרך כלל במשפט האזרחי.
ביחס להפרת חובת הגילוי אודות מצבה הקשה של החברה למתקשר עמה, נקבע כי חובת הגילוי כאמור תהא רק במקרים בהם קיים חשש ממשי וקונקרטי למצבה של החברה, שעה שקיימת ידיעה ברורה ומפורשת , או שניתן להוכיח כי לא היה ספק, במועד ההתקשרות, שההתחייבות לא תקוים. יסוד חשוב הנבחן בנסיבות אלו, הנו תום הלב של מי שיצר את המצג.
חובה להדגיש, כי יש לבחון מכלול הפרטים הרלוונטיים בסוגייה, ולא להסתפק בנתון אחד בלבד. לא ניתן לקבל החלטה מושכלת בסוגיה זו של הטלת אחריות אישית, מבלי לבחון את כלל הנתונים, לסווגם כמייצגים "בעד" או "נגד" הטלת חיוב אישי, לתת לכל אחד מהם את המשקל הראוי, ולהכריע בהתאם.
ונדגים: כאמור לעיל, לכאורה, המשך פעילות החברה (ע"י יצירת התחייבויות נוספות לעובדים, ספקים, ורוכשי דירות) ב"תקופת הדמדומים", עת סביר כי בכירי החברה הבינו כבר את שעלול לקרות, עשוי להיחשב, לכשעצמו, כפעולת מרמה המצדיקה חיוב אישי בגין הנזק שנגרם בגין פעילות זו.
הדבר אף עשוי להיחשב כחוסר תום לב, מחמת אי גילוי מצבה הקשה של החברה למי שהחברה התקשרה עימו באותה עת, ויצרה כלפיו התחייבות, עת ידעה או היה עליה לדעת, כי לא תוכל לעמוד בה.
מאידך, אם אומנם התנהלה באותה עת, מאחורי הקלעים, פעילות ענפה, אמיתית, ובעלת סיכויים סבירים להשקעת כספים לחברה ( כפי שפורסם), דבר שעשוי היה לאפשר לחברה לעמוד בכלל התחייבויותיה, הרי שיש בכוחה של עובדה זו בכדי לשנות התוצאה.
הלכה זו מושרשת בפסיקת ביהמ"ש (ולדוגמא: ע"א (ת"א) 2643/00, כץ מקס ואח' נ' טיצ'רסופט בע"מ) הקובעת כי: "אין לצפות מסוחר או מנהל סביר, כי יספר לנושיו על כל בעיה כספית המתעוררת בחברה אותה הוא מנהל... כמנהלים, חבים הם בחובת אמונים כלפיה, קרי, לפעול לטובתה, וברי כי ניסיון להצילה ולהמשיך במהלך העסקים הרגיל, כל עוד יש סיכוי סביר לכך, נכלל בגדר חובה זו".
עם זאת, יש לבחון האם האורגנים פעלו במכוון להחצנת סיכוני החברה על נושים, שעה שהם ייהנו מפירות החברה. במיוחד יש לבחון כיצד התנהגו האורגנים עת הבינו, או עת היה עליהם להבין, כי העסק עומד לקרוס: האם המשיכו ליצור התחייבויות, מה עשו עם הסחורה שרכשו וטרם שילמו עבורה לספקים? האם צמצמו רכישותיהם או שמא הגדילו הזמנות? האם הפסיקו מכירות או ניסו למכור ביתר שאת, ואף תוך כדי מתן הנחות מפליגות לתשלום במזומן, מה נעשה עם הכספים שהיו ברשותם, האם בוצעו פעולות של משיכת כספים, הברחת רכוש, העברת זכויות לאורגנים ו/או לחברות בנות, האם ניתנו מצגים מטעים לנושים למיניהם, האם נחתמו חוזי מכר בהטעיה ברורה, האם הובטחו מתן ערבויות בנקאיות שעה שהיה ברור שאלו לא יינתנו?
התשובות לשאלות אלו, ואחרות, עשויות להטיל אור על שאלת אופי ניהול העסק, ובהתאם ישליכו על שאלת אחריותם האישית של בעלי המניות/מנהלי החברה.
מבלי להתייחס ספציפית למקרה "חפציבה", נציין, כי הפסיקה אפשרה לחייב אישית אורגנים בחברה, כל אימת שהוכחו מקרים של תרמית, לרבות הברחת רכוש, העדפת נושים או אף עירוב נכסים בין החברה לאורגנים מטעמה או לחברות בנות שלה.
ניתן לבחון את מודעות האורגנים למצבה של החברה, לפי מספר מבחנים ברורים ואובייקטיביים, וביניהם: הגדלת/הקטנת הזמנות בסמוך לקריסת החברה, בחינת רווח אישי שנגרם לאורגן עקב ביצוע ההזמנה, מצב חשבון החברה הבנק והתנהלותו ב"תקופת הדמדומים" שלפני קריסתה, שינוי במשכורות, מצב תזרים המזומנים, ביטול/החזרת שיקים, יצירת שעבודים על רכוש החברה, העדפת נושים, ועוד מבחנים שונים.
המסקנה הנובעת מן המקובץ הינה, שזכות הנושה לתבוע אישית את האורגנים של החברה הינה שאלה מורכבת, פאזל של עובדות והלכות משפטיות. לאור זאת, כל נושה המחזיק בהתחייבות (חוזה/הזמנה/שיק) מטעם החברה שקרסה, מן הראוי שיפנה לבחינה מדוקדקת בדבר יכולתו לחייב אישית את מי שחתם עמו מצד החברה על אותה התחייבות. כאמור, בנסיבות הראויות ניתן לחייבו אישית !
מה דינן של הבטחות מנהלים בסגנון "יהיה בסדר", "תקבל את הכסף/ הדירה"? לפי הפסיקה, דברים אלו אינם יוצרים, בדרך כלל, חיוב אישי של אומרם, שכן ההנחה הנה כי המנהל אמר זאת בתוקף תפקידו כאורגן של החברה, ולא מתוך כוונה להתחייבות אישית. אך, כידוע, כל מקרה ונסיבותיו.
המלצות: 1) לא "להרים ידיים". יש להיוועץ בבעל מקצוע שיבחן כראוי את נסיבות העניין.
2) לא למהר ולהגיש תביעה אישית טרם בירור עובדתי מקיף. נציין, כי ככל שימונה מפרק, הרי שיש לו סמכויות נרחבות שאין לנושה רגיל, לחקור את עסקי החברה והתנהלות האורגנים מטעמה, וכן אף לדרוש הטלת אחריות אישית (כספית ופלילית) על נושאי המשרה בה.
3) לעובדי החברה מעמד מיוחד. לא רק מכוח זכותם לקבל כספים מביטוח לאומי כל אימת שהחברה פורקה כחוק, אלא נוכח פסיקת בית הדין לעבודה, הנותנת משקל מיוחד למעמדו הנחות של העובד מול המעסיק, ומאפשרת פסיקה לחיוב אישי של האורגנים, ביתר שאת מאשר בתיהמ"ש.
