ומן הדמוגראפיה אל צה"ל. פורסם ב –NRG , מהדורת האינטרנט של מעריב מ-29 לינואר שנה זאת, שהרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, כשנשאל בדיון פנימי בצה"ל, מדוע התמהמה המהלך היבשתי במלחמה האחרונה, השיב - שלא סמך על הכוחות.
זו ידיעה מרעישה, סנסציונית, על גבול הבל-ייאמן, ולמרות זאת היא נעלמה מן העין, מפני שרצו להעלים אותה.
באותו העניין נתפרסם באינטרנט מאמר בלתי רגיל, על גבול הדמיוני, של דר. בעז כהן, היסטוריון וחוקר, שבעצמו שירת במילואים מבצעי בגבול הלבנון ביוני 2006 , סמוך מאד למלחמה. וזה מה שהוא מספר:
צה"ל וויתר באופן ברור על הריבונות הישראלית תמורת "השקט של החיזבאללה". כיצד? התירו לחיזבאללה להכין זירות מטענים ולכוון כלפינו נשק ורקטות, כל עוד זה נעשה בתחום לבנון, מצב אבסורדי גם לפי החוק הבינלאומי. הפעילות הצבאית הוכפפה לשיקול העליון של "שקט בגליל" עד כדי כך, שצה"ל הקפיד שלא לגרום לחיזבאללה אבידות רבות מדי, שלא תתחמם הגזרה!
בצבא הפיצו סיסמה: "אפס מטרות", כלומר - מוציאים את החיילים מקו הגבול, כדי שלחיזבאללה לא יהיה את מי לחטוף, ולצורך זה נטשו מוצבים שעל הגבול. די היה בהתראה על כוונת פשיטה של החיזבאללה על מוצב ציפורן, כדי שצה"ל יוציא משם את החיילים. לא עלו על כביש המערכת עם סיורים, וכל מערכת ההתראה האלקטרונית של גדר הגבול הושמה לאל.
ברג'ר השאירו בכפר מוצב ריק, בתקווה שמתקפת החיזבאללה תהיה עליו. וכך אכן קרה. 40 לוחמי חיזבאללה עלו על המוצב ופוצצו את הפילבוקס, ובמוצב סמוך פגעו בכלי רכב, כולל טנקים, הסריטו הכל, והלכו להם. המוצב לא מולכד, לא הופעלה עליו אש תותחים, לא שמו מארבים, ולצה"ל היו 9 פצועים. ירי של חייל במוצב אחר על 4 אופנועני חיזבאללה והריגתם אפשר לתאר את התקרית כהצלחה, כביכול.
דר' כהן מדבר על "רוח תבוסתנות ואי נכונות ללחימה בכל שדרות הפיקוד, ועד אחרון החיילים" ומביא כדוגמה את פרשת העיתונאי שנכנס לרכב קרבי שחנה מחוץ לאחד המוצבים, הניע אותו ולקח ממנו חומר סודי - באין מפריע. חייל במוצב ירה באוויר, אך לא יצא החוצה. למה? מפני שאולי זה החיזבאללה, ועלולים לחטוף אותו...בעז כהן מסכם: "רק בהבנת זרעי הפורענות בתקופת השקט המדומה יש סיכוי לצאת בראש מורם מעין הסערה".
עד כאן המאמר, והדברים מתחברים לדברי הרמטכ"ל, "שלא סמך על הכוחות" ולביצועים המאכזבים של צה"ל במלחמת לבנון השנייה, שפרטיה כבר נחקרו ופורסמו עד דק.. חוץ מן העיקר: אף אחד אינו שואל – למה זה קרה לצבא? איך נכנס צה"ל, אותו הכרנו כצבא התקפי,יוזם, ערני, מקדים-אויב - למצב מביש כזה של תבוסנות ופאסיביות, למצב של נסיגה נפשית? ושמא יש קשר בין המישנה הפוליטית השמאלנית לביצועים העלובים בשטח?
איש לא חקר,.אולי כך נראה צבא שנוטלים ממנו את האידיאלים, את המוטיבציה ואת אמונתו בצידקת הדרך? אולי – כך נראה צבא שהלעיטו אותו בקוד אתי שמאלני ואשר ראש ממשלתו "עייף מלנצח"? אולי – חברה ששליטיה, האליטות והתקשורת שלה הפנימו את המסרים של האוייב ובחלק גדול כבר מזדהים איתם, גם צבאה אינו יכול להימלט מן הריקבון הזה? אולי - צבא שמחדירים בו שאדמה אינה חשובה ולא כדאי להילחם עליה – צבא כזה נוטש גם מוצבים וכבישים בתוך השטח הישראלי הריבוני, וכבר אינו מבחין בין שטח "כבוש" שנכבש לפני 40 שנה ושטח "ריבוני", שנכבש בסך-הכל 19 שנים לפני כן?
את הקשר הזה אין חוקרים, מפני שמחקר כזה עשוי להוכיח שאי אפשר לעצור ריקבון על איזה שהוא קו ירוק דמיוני. ריקבון – דרכו להתפשט, עד שהוא מחסל את האורגניזם כולו. צבא, שמחנכים אותו להלחם ביעילות נגד אזרחיו שלו, בשם האגואיזם הקדוש של ה"עכשיו", השקט הזמני ונוחיות הרגע, אף פעם לא יידע להבדיל, למה לנטוש ולהרוס את נצרים ונווה דקלים, אבל למסור את הנפש בעבור משגב עם וכפר גלעדי?