בלוגו של הארגון "זוכרות" משולב חור המנעול, יש בכך מסר ברור. אחד הסמלים החשובים של המאבק הערבי נגד "הישות הציונית" הוא מפתח מהבית אותו השאיר מאחוריו הפליט הערבי מתש"ח. הארגון הנאבק למען הענות לתביעת "השיבה" מציב מנעול לאותו מפתח.
לאתר האינטרנט של "זוכרות" הגעתי כשחיפשתי חומר על דיר-יאסין. באתר מופיע אותו הסיפור הידוע מפי מאיר פעיל, שכולו הופרך. "זוכרות" אינו ממהר לעדכן באתר את הנרטיב המכונן של "נכבה".
במדור "שאולות נפוצות" אין שאלות קשות, שהיו יכולות באמת לאתגר את מי שכתב את התשובות. אלו מרגיעות ומינוריות, כמו מורפיום לחולה סרטן: יהיו פליטים שירצו לחזור, לא ידוע באמת כמה, אך הם יחזרו לשטחים כפריים לא מאוכלסים על-ידי היהודים, לא ייווצר עוול ליהודים כדי לתקן את "עוול הנכבה".
בולט בחסרונו באתר החומר המקורי המציג את נושא מנקודת הראות הפלשתינית. למשל את התשובה שנתן באפריל 2000 יו"ר ועדת הפליטים של אש"ף ברכאת בראיון לעיתונאי ישראלי, אחד המתלמדים של העיתונאי-חוקר דוד בדין. האיש הציג הסבר מדויק, מה המשמעות של "שיבת הפליטים": הם חוזרים לכל אותם המקומות, שהם גרו בהם עד 48', על היהודים לפנות את כל המקומות. "אם הם לא ייצאו", כך אמר, "אנחנו נירה בהם והחוק הבינלאומי יהיה לצדנו."
דרכי החשיבה אחרי שפרסמתי את הרשימה הקודמת "רוני הרשנזון מגיש נכבה-לייט", היתה לי התכתבות קצרה עם הגיבור הראשי של הפרשה. מר הרשנזון אומנם לא התמודד ולו עם עובדה אחת מתוך מה שאני כתבתי, אבל פרש בפני את משנתו: הוא "פשוט מתעקש לא לאבד תקווה" ומזה אני אמור להבין ככל הנראה, שאם ההצגה הלא נכונה על ידו של אחד ממושגי היסוד של המלחמה מסייעת לו "לא לאבד תקווה", אז התקווה מנצחת ולעזאזל ההתרחשויות האמתיות בעולם הגשמי.
ההמשך היה מגוחך לחלוטין. רמי אלחנן, אחיו וחברו לדרך של הרשנזון, העביר לי הודעה מלאה עלבונות והצהרות לא רלוונטיות לנושא וביקש לא לענות לו. עניתי בכל זאת, שאינפנטילי לכתוב למישהו שאתה לא רוצה לקבל ממנו תשובות. לא רוצה תשובה - אל תכתוב, עד היום לא ביקשתי שום דבר מרמי אלחנן.
ואז הגיעה התגובה המופלאה, שכללה שתי מלים בלבד: האחת היא צורת ציווי של הפועל "ללכת" והשנייה היא נטיית העתיד של הפועל מבניין התפעל, שמשמעותו המעודנת "לקיים יחסי מין מלאים". התגובה הזאת עשתה לי מצב רוח מרומם לכל השישי-שבת, כי אומנם יש בכך מעין "גילוי אמריקה", כי הדברים אינם בלתי-ידועים, אבל קיבלתי כאן ממקור ראשון את הפענוח של צופן השמאל.
רמי אלחנן, על-פי דבריו "בעיקרון סבור שיש לנהל דיאלוג בכל מחיר עם כולם - גם עם המנוולים באשר הם - יהודים כערבים ואף לדבר עם השטן עצמו ולו כדי לחסוך טיפת דם אחת". את המשפט הזה לא הוא המציא. הדרך הזאת הובילו את העולם המערבי לנהל קשרים עם ברית המועצות ועם גרמניה הנאצית בראשית דרכן וכך אפשרה את קיומם של שני המשטרים האימתניים ביותר בתולדות האדם.
הניסיונות "לחסוך טיפת דם" הסתיימו בנהרות של דם ודמעות. איש השמאל עסוק בעצמו - בתקוותיו, באמונותיו, בתדמיתו, באהבתו את עצמו. כאשר הוא אינו מציג נכון את המשמעות האמתית של המושג "נכבה", זה לא מפני שלא קרה מספיק חומר בנושא אלא מפני הסינון האוטומטי של כל דבר, שעלול להטריד את עולמו הפנימי. המצב שבו הוא אנוס להיפגש עם עובדות העולם הפיזי גורם לו לאבד עשתונות. באותה מידה הוא עד היום לא מכיר את אנשי הימין וניזון מהאגדות אודותיהם, פרי דמיונם שלו ושל חבריו.
הזיכרון הוא אותו הזכרון הגמיש של "זוכרות", המציאות היא מעין פלסטלינה ממנה הוא מפסל את תפאורת הבמה, שעליה יעמד בחליפה לבנה ויטיל רפש למטה. קבוצות השמאל הקיצוני קטנות לכאורה, אך אנחנו חייבים להתייחס לכוחן האמתי, שמעבר לגודלם הפיזי, וליכולתן לקדם תהליכים, שסופם הרס המדינה. היום יושבת בממשלה שרת חינוך, שבאה כמעט (או ממש) באותו הזרם. השמאל שלכאורה מתון יותר, נסחף אחריהם. כך קרה בעניין "הפשרה הטריטוריאלית", שהסתיימה במוכנות מפלגת העבודה לנסיגה מלאה לקו הירוק, כך יקרה גם במערכה הבאה, שכבר מתנהלת - ביטולה של מדינת היהודים.
החשיבה שלהם מתנהלת על-פי הסכמה הבאה: "להיות בעד שלום ולא לאבד תקווה - אלו מידות טובות" ; "הריני בעל מידות טובות, משמא אני צודק וכל מה שאני אומר נכון" ; "המתנגדים לדעתי הם אנשים רעים, משמא כל מה שהם אומרים אינו נכון וראוי לגנאי". בצורת החשיבה הבינרית הזאת אין מקום לספק ולבחינה עצמית אלא מול אותן המידות הטובות המונחות בבסיס. ברם, כאן גם נמצא עקב האכילס שלהם, שאותו ניתן לנצל.
הימין עד היום, במאבק מולם עשה טעות חמורה בכך, שתמיד היה נכון להיגרר לוויכוחים אידאולוגיים וערכיים בעולם המושגים שלהם, במקום להתעקש לקיים בכל מקרה ברור קפדני של העובדות, ללא הקשרים אידאולוגיים ובחינת תכונות האופי הסובייקטיביות. בסביבה הזאת השמאל אינו יכול להתקיים.
זכרונות תש"ח לסיום אביא מספר דברים שכתב לי ידידי
יונה סוקולובסקי, מזיכרונותיו מימי תש"ח: "כל האגדה על הגירוש המסיבי של הערבים הופיעה עם פרסום הסיפור "חירבת חיזעה" של ס. יזהר. הוא היה סופר גדול ומפ"מניק. בדיוק מה שהשומר הצעיר והנוער העובד היו צריכים כדי להראות שהם אנושיים ויש להם מצפון. במשך השנים נשכח מהם שחירבת חיזעה זה סיפור דמיוני ושמדינת ישראל איננה קולוניאליזם."
"במלחמת השחרור הגיע הנה הצבא העירקי. זה צבא אכזרי ופרימיטיבי גם יחד. חייליו לא יודעים קרוא וכתוב והם לא גויסו דרך לשכות גיוס אלא נעצרו על-ידי משטרה ונלקחו לצבא.
הקצינים בצבא הזה היו קצינים מיוחדים. לכל אחד מהם היתה מכלת קטנה בכיסים. חלבה, לחם, סוכריות, טבק, אקדח. הכל. כל חייל ביחידה שלהם היה משרת אישי שלהם. אחד מצחצח לו את הנעלים והשני מכין לו את ארוחתו.
הם הגיעו לוואדי ערה והשתלטו על כל הגזרה מלאג'ון (מגידו) עד נחאלין (בקרבת פתח תקוה). הם היו מחלקים פקודות לפאלאחים ולכל קצין היה גם שוט שבו היה מכה כל אזרח או ילד בתמורה לתשובה שלא מצאה חן בעיניו, או התחצפות. הם גם החרימו לעצמם בתים בכפרים לצורך 'מגורי קצינים'.
הסיפור המפורסם ביותר היה הסיפור של נחאלין. ישראל החליטה לכבוש את הכפר הזה וחיילינו תקפו את המקום בהסתערות עם שחר. כל החיילים העירקים שהיו שם נמצאו מתים בעמדותיהם. רגליהם היו קשורות אחד אל השני כדי שלא יוכלו לברוח. לכולם היו חורי ירי בעורף. הקצינים שלהם ירו בהם וברחו".
"יצאו כשלוש-מאות-אלף. 98% מהם גורשו מבתיהם על-ידי הצבאות הערביים שפלשו לארץ. ברדיו השמיעו הקריינים קריאות לערבים שיפנו את בתיהם ויבואו מאחורי הצבא הערבי שיכבוש עבורם את הארץ. היו מקומות שלא צייתו. חיפה, למשל. היו מקומות שצייתו במהירות גדולה. טבריה לדוגמה. היו מקומות שהערבים המקומיים תקפו באכזריות ובעקשנות את שכניהם היהודים. (שכונת נוה שלום ואזור חסן בק בתל אביב. תל-א-ריש (תל-גיבורים) בחולון, יפו, ג'באלייה, (בת-ים). המקומות הללו נעזבו מיושביהן הערביים אחר הפסקת האש. הם החליטו לעזוב ויהודי יפו-תל אביב עמדו שם, קראו בשמותיהם וביקשו מהם לא ללכת. ביקשו מהם להישאר ולבנות את הארץ ביחד.
אחר שנרגעה הארץ הודיע בן-גוריון על נכונות עקרונית להרשות למאה-אלף ערבים שברחו לשוב לארץ. הערבים נתפסו להצהרה הזו בקול תרועה והכריזו שהם לא מסכימים לחלוקה. או שכולם יחזרו או אף אחד. מי ששכח את הדברים - שכח. אני לא שכחתי."
