כשסבתי ציפורה אליהו ז"ל חלתה בסרטן ונזקקה לטיפול כימותרפי, היא השכימה קום, נסעה אל בית החולים ולאחר שהתנתקה מהנוזל הצורב שהחודר לגופה, היא נסעה במונית לביתה הצנוע, ובשעה ארבע פתחה את החנות שהיתה בבעלותה ועבדה בה עד שעות הערב.
כך היא חשבה כי צריך היה לעשות, וכך היא עשתה. ללא רחמים עצמיים, ללא קיטורים, ללא בקשת עזרה ובלי להיות לנטל על אחרים. מבחינתה היא עשתה את מה שצריך. היא כמעט ולא ידעה אחרת.
החינוך הליטאי אותו ספגה סבתי מבית, חינוך נוקשה, סגפני וקשוח, התווה לה דרך חיים ועיצב את אישיותה. כשבגרה, עלתה לארץ במסגרת השתייכותה אל תנועת בית"ר, והמשיכה לחיות על-פי אותו קו פוריטני של עבודה קשה, דרישה עצמית גבוהה, אומץ לב, חינוך לצבאיות ולחריצות.
אופיה האופוזיציוני של תנועת בית"ר, רדיפתה מבית ומחוץ, סמליה האידיאולוגיים בדמותם של טרומפלדור, עולי הגרדום, מחתרת ניל"י, בר-כוכבא, והגבורה היהודית בעת הישנה - כל אלה המשיכו לעצב אותה ואת דרכה החזקה והמשכילה, דרך שאינה יודעת פשרות והנחות מהן.
סבי, חיים אליהו ז"ל, היה גם הוא לוחם באופיו, איש לח"י מובהק. שלוש שנים ישב בכלא עכו מבלי שיזכה לראות את בתו הקטנה, ניל"י (אימי) אשר נולדה זמן קצר לאחר מאסרו.
באותן שנים גידלה סבתי את שני ילדיה בכוחות עצמה, בעוני ובצמצום, תחת איום קיומי מתמיד ומאבק יומי בשלטון הבריטי ובאויב הערבי. אז לא היתה לשכת הסעד ולא היתה הרווחה... אז לא היתה מדינה. היה מאבק על עצמאות, על חופש, על חירות - על החיים.
המציאות של היום היא אחרת.
עצמאות - יש.
חופש - יש.
חירות - יש.
הזכות לחיים - יש ויש.
אך האדם מטבעו שואף לעוד כפי שהדבר בא לביטוי עוד משחר קיומו בגן העדן, מהתקופה בה לא היה חסר לו דבר - מלבד התפוח, אותו תפוח אדום וארור אשר הוא כלל לא הוצרך לו, אך התאווה לו בכל מאודו, רק משום שהיה הפרי האסור, רק משום שהיה מחוץ לגבול. אדם רצה את מה שלא היה לו ולא נועד לו ומאז ועד היום - הוא ממשיך לרצות את מה שאין לו, ואם ישיגו - ירצה יותר; אדום יותר, עגול יותר, גדול יותר, מהודר יותר, עם הוד ועם כבוד. אך בשביל כבוד צריך לעבוד. לעבוד...?!
רבים הם המבכים והמספידים את האדם של היום, אותו ואת משפחתו המורחבת בארץ ישראל; "הצבא של היום הוא לא הצבא של פעם", "זו מדינה של משתמטים", "מדינה של 'קצבים'", "מדינה של קבצנים", "מושחתים נמאסתם" הם צועקים. וסבתא ציפורה, לו היתה בחיים, היתה ודאי גם היא מצטרפת לביקורת על "המצב האיום" אליו התדרדר הישראלי של היום.
אולם יש לדעת להבדיל;
לא כל נופש בטורקיה מסמל את תחילת שקיעתה של האימפריה,
לא כל מדושן עונג הוא בהכרח פורע חוק,
לא כל "כוכב נולד" הוא פרזיט נטול ערכים,
ולא כל בעל הון - מושחת.
כשילדתי את בני הבכור, בכיתי. לא מאושר בכיתי כי אם מאהבה. מהרגע בו ראיתיו לראשונה, הפוך, תלוי, בין ארץ לשמיים, נושם בזכות עצמו, קטן, ערום, חשוף ונזקק, הושטתי את ידי אליו וביקשתי בקול חנוק כי יביאו לי אותו, את ילדי שלי.
החזקתי אותו בזרועותי, גוננתי עליו בדמעות וראיתי את חייו בהבזקים קדימה; נימול, בגן, בכיתה, בבר-המצווה, כנער, ספורטאי בוודאי, חייל בצה"ל... לאאאאאא!" שם נעצרה שמחת לידתו ושם נחתה דאגה חסרת אונים ומרחביה אינסופיים. "אתה לא תתגייס לצה"ל!" לחשתי לו, "לא אתן שתהיה לבשר תותחים! לא אהיה לאם שכולה! לא אתן שתמות בשביל ארצנו, ולעזאזל עם סבתא ציפורה והטרומפלדור שלה, לעזאזל גם עם חנה המטורפת ושבעת בניה... שאחרים ימותו בשבילך".
כעבור זמן קצר הריתי בשנית וילדתי את שני בני התאומים. ילדתי אותם בשל אותה התאווה - התאווה לחיים.
מאז אני מסתובבת בארץ המוכה הזו, בוכה על כל חייל שנהרג, מזילה דמעה עם כל אימא שבנה מתגייס, חרדה למשמע כל ידיעה על פצוע, על חטוף, על גיוס למילואים, סופרת את השנים שנותרו עד לצו הגיוס הראשון, ליום בו אלווה את בכורי אל הבקו"ם.
ואני אלווה אותם לשם! אלווה אותם לשם עם קיטבג מדוגם וגדול, עם מכונת גילוח חשמלית וחדישה, עם גרביים מהסוג הטוב ביותר, עם פלאפון דור 100, עם כספומט, עם מזומנים, עם כל מה שיבקש החייל הקרבי שלי.
ואינני כסבתי ציפורה ז"ל, אינני סגפנית, אינני פוריטנית. לא די לי בלחם ומרגרינה, אני אוהבת קוויאר. האודם בו אני צובעת את שפתי - יקר, היהלומים בטבעותי - אמיתיים.
ילדי מפונקים ממני. נכדי יהיו מפונקים מילדי. וכמוני יש עוד רבים מפונקים שלומדים, עובדים, יוצרים, משלמים מיסים, מתנדבים, מחנכים, מקיימים מדי יום ערכים של אהבת הארץ, תרומה לזולת, חמלה אנושית, יושר אישי ואמת.
סבתא ציפורה ז"ל ואמי ניל"י (שתיבדל לחיים ארוכים) יכולות להתגאות בי ובדורי על אף שהתפנקנו.
את מה שצריך לעשות - אמשיך לעשות, באמונה, בנחישות, מדי יום, ואעשה זאת בלי לוותר על התפוח ועדיף שיהיה גם דבש בצדו.