הזונות היהודיות

הסיפור על נינה בת הרב אִם תִּרְצוּ לִבְכּוֹת אָז הַאֲזִינוּ לַסִּפּוּר שֶׁל נִינָה בַּת הָרַב, יוֹם אֶחָד בָּא זָר אֲשֶׁר עָנַד לָה אֶבֶן עֲטוּפָה חִשּׁוּק זָהָב. הִיא הָלְכָה אַחֲרָיו בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הֵן הָיְתָה תַּמָּה וּצְעִירָה, הוּא מָשַׁךְ אוֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָרֶפֶשׁ וְנָתַן אוֹתָהּ לִמְכִירָה. נִינָה, נִינָה, אָן הָלַכְתְּ, עוֹדֵךְ יָלְדָה, אַתְּ שֶׁלֹּא יָדַעְתְּ כְּלָל טַעַם גֶּבֶר, אַתְּ הָפַכְתְּ לְמִין שֵׁדָה. יוֹם לְיוֹם עָבְדָה הִיא שָׁם בַּפֶּרֶךְ, וְנִהְיְתָה אִשָּׁה מְפוּרְסָמָה, כָּל אֶחָד הִכִּיר אוֹתָהּ בַּכֶּרֶךְ, וְקָרָא לָה 'נִינָה אֲדֻמָּה'. עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד אוֹתָהּ טַבַּעַת, אֶת לִבָּהּ מִלְּאָה בְּזַעַם מַר, בְּסַכִּין הִיא אֶת רֹאשׁוֹ הַסִּירָה וְהִטְמִינָה רֹאשׁ מִתַּחַת כַּר. נִינָה, נִינָה, מַה עָשִׂית, וְאַתְּ יָלְדָה, אַתְּ שֶׁלֹּא יָדַעְתְּ כְּלָל טַעַם גֶּבֶר, אַתְּ הָפַכְתְּ לְמִין שֵׁדָה. הֵם לָקְחוּ אוֹתָהּ לְבֵית הַסֹּהַר, עַל יָדֶיהָ שָׂמוּ אֲזִקִּים, אֲבָל הִיא עָקְרָה אֶת שְׁתֵּי עֵינֶיהָ שֶׁנִּהְיוּ לִשְׁנֵי חֹרִים רֵיקִים. וּמֵאָז זוֹהֶרֶת הַטַּבַּעַת מוּל עֵינֵי זוֹנָה עִוֶּרֶת, בַּת הָרַב, וּמִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ שׁוּב עוֹלִים לָה פְּנֵי הַגֶּבֶר שֶׁאוֹתָהּ אָהַב. נִינָה, נִינָה, מַה עָשִׂית, אִשָּׁה שֵׁדָה, בְּתוֹךְ שְׁתֵּי עֵינַיִיךְ אַתְּ שׁוֹכֶבֶת, כְּמוֹ בְּתוֹךְ הַקֶּבֶר, בּוֹדֵדָה. השיר נכתב על-פי לחן טנגו ביידיש, ונכלל בספרו האחרון של אילן שיינפלד, רב-המכר "מעשה בטבעת". למעשה ה"מעשה בטבעת" (כתר, 2007) הוא סיפור שאומר בפרוזה שאין חדש תחת השמש. בסיום הספר חותם הסופר את כל גלגולי העלילה בפסקה אחת שאומרת בשפה עגנונית בשביסית את האמירה הפואטית של הספר. כמו במעשייה או בסיפור העממי מנסה המספרת כנראה, כשקולו של הסופר זועק מגרונה לומר לקורא המזדמן כי אין חידוש רב בסיפור. "שבי, קראי את סיפור הטבעת, וזכרי: הכל אחד. דור חוזר אחרי רעהו. אנחנו הולכות אחרי אמהותינו. הזמן הוא אותו הזמן, ואין הבדל בין מה שהיה לבין מה שיהיה. אם תרימו אתעיניכן מן הספר הזה תוכלו לראות למולכן לא רק את בואנוס איירס ואת דנציג, אלא את הכליזמרים של שדלץ, נושאים איש את קשתו ואיש את חלילו ואיש את מפוחו, ומנגנים אתאותו ניגון עצוב, ניגונו של כל יהודי, העשוי מבכי של דורות רבים." (שם, עמ' 458) מעשה בטבעת הוא רומן הנשען על מאורעות היסטוריים. הסופר והמשורר אילן שיינפלד פורש בפני הקורא מאורעות שהתרחשו לפני מאה ועשרים שנה, הספר מתמקד בהתיישבותם של היהודים במושבות החדשות בדרום אמריקה, ובארגנטינה במיוחד. מבחינה היסטורית הסיפֵּר מתחיל בשנת 1881. הספר מתאר את ניסיונותיהם של היהודים הנרדפים בגולה במזרח אירופה בעת התעוררות הלאומיות. היהודים ניסו לברוח מגורלם רוויי הרדיפות והפוגרומים. יהודים אלה נאחזו בתקווה חדשה בארץ חדשה, ותוך כך נגלית תמונה מכוערת ומכאיבה של ניצול מצוקות היהודים ממזרח אירופה על-ידי בני עמם וכתוצאה מכך נרקמה תרמית שהובילה ל"פריחה ושגשוג" של תעשיית פריצות וזנות בעולם החדש. לא צריך לנדוד עד לבואנוס איירס כדי לחזות בנשים המנוצלות על-ידי גברים ולא צריך לסובב את גלגל הזמן כדי להחיות מצוקות של נשים. גם כאן באוויר המזוהם במטרופולין ניתן בוודאי לשמוע קולות של ניצול ושל רדיפת נשים. הייחוד בספרו של אילן שיינפלד הוא התחקותו אחר אחד מן המאורעות ההיסטוריים שהודחקו מתודעתנו כעם. במקביל לעלייה הראשונה ולעלייה השנייה לארץ ישראל, קמו מושבות בדרום אמריקה ובמיוחד בבואנוס איירס כאשר חלק ניכר מפרנסתן של הקהילות היה בפריצות ובהדחה לזנות של בנות שהובאו לשם כך משטחי הגולה במזרח אירופה. הבנות החליפו מצוקה אחת במצוקה אחרת. למעשה הסיפור המרכזי הזה שמתגלגלים בו הטמאים הוא הסיפור המרכזי אשר במקביל לו מוצגת התהוות אקוויוולנטית של קהילות היהודים הכשרים. המתח הזה בין היהדות המקודשת מול היהדות של הטמאים מציג את ערכי היהדות באור אירוני מסוים. גיבורי הספר הם גיבורים מקבילים. כמו בסיפורי המעשיות יש מעין זוגות של דמויות שיש ביניהם נקודות משיקות, אך מנוגדות ומהופכות. הספר מתאר את העולם היהודי בראשית המאה העשרים כעולם של טובים ורעים, עושקים ונעשקים. הנשים משלמות מחיר כבד בעת המעבר לעולם החדש. הן נמסרות על-ידי הוריהן בידי שליחים בלא שאלה יודעים שהן תהפוכנה לזונות. הנערות היהודיות מגיעות גם מבתים יהודיים כשרים, כמו מרים בת הרב. גם ניסיונות להימלט מגורל כמו האם לאה הזונה שמנסה להציל את אסתר בתה מגורל דומה וממלטת אותה לארגנטינה בידי בעל בית זונות. בדרך מוזרה דווקא הנשים מובילות את הנשים לקראת חניכתן כזונות. הן מלכתחילה מכניסות את הבנות למסלול הזנות בתמימות ולא בידיעה. כאילו גורלן של הנשים אינו ניתן ליישור. מול הנשים המובלות לעבדותן נמצאות היהודיות הכשרות שהן סובלות בדרכן. נשים חולות, אשר לפעמים המחלה משותפת להן וגם לנשים הטמאות, מחלת הנפילה. הנשים במשפחות היהודיות התקינות יכולות לחוות סבל בעת שהגבר מגלה העדפה מינית לבני מינו. החזיונות הללו של העדפה מינית לבני אותו מין מתגלות על-ידי הנשים. והן לרוב משלימות עם גורלן לאחר שמידת הכעס שוככת הן נשארות עם בעל החולם על אהבה אחרת. בעל הממשיך לחיות חיים כפולים גם אם הם מייסרים בגלוי או בסתר. למעשה העיצוב הפואטי של אילן שיינפלד בהעמידו גיבורות זונות במרכז הרומן לצד נשים יהודיות "צדקניות", הוא עיצוב חתרני במידה מסוימת. הסופר משתמש בדמות של המספרת אספרנסה המתוודה בפני הבת פלורה. מעניין שמה של אספרנסה שנולדה לאסתר הוא טעון משמעות התקווה. הוא מתייחס באופן סמוי לתקווה שהתפוגגה באכזריות בעת המעבר לארץ החדשה. התקווה לא הושיעה ולא הצילה את היהודים, אלא העבדות שנכפתה על אסתר בארץ החדשה, מוצאת לעצמה אחיזה דמיונית בהענקתה לבתה את השם אספרנסה, והתקווה לא מתממשת. אחת הסצנות בספר היא סצנה המציגה באופן בהיר את רצונם של יהודי בואנוס איירס על כל פלגיהם לשמור את מנהגי היהדות. הסרסורים מבקשים להתפלל ביום הכיפורים אך הם מגורשים מבית הכנסת היהודי בשל היותם טמאים. לצורך התפילה הם מקימים בית כנסת משלהם, תחילתו של בית הכנסת הוא במעשה שוד וגזל ובקשת מחילה מן הנגזל. גניבת ספר תורה מחנות תשמישי קדושה. לאחר הבזיזה משאירים פתק בחלון הראווה הפרוץ וגם משלמים עבור הספר הגנוב. וכך צומחת במקביל למפעלי הברון הירש גם הארגון היהודי של הסרסורים "צבי הנדל". מעניינת האמירה כאן, אלוהים לא מבחין בין הטמאים לבין הישרים. רק האנשים יוצרים הבחנות ביניהם. ועל כך אולי הספר. על ההבחנות ועל ההבדלים שאנו מחפשים לסמן בינינו בני האדם. וההבחנות וההבדלים נוצרים על-ידי בני התמותה. פלורה, הבת של אספרנסה, מצאה דרכה לארץ ישראל וסיימה את תלאות הגולה בהעלותה לארץ ישראל. הפתרון שמציג בסופו של דבר-אילן שיינפלד הוא פתרון מגויס במידה מסויימת. הוא מעגן את הפתרון כפתרון הומולסבי. הנכדות של שתי המשפחות האורגות את מרכז העלילה. פלורה וגרסיאלה שהטבעת התגלגלה בין משפחותיהן מתייחדות בסופו של דבר בארץ ישראל. הטבעת היא למעשה החוליה המקשרת בין הדמויות בסיפור. הטבעת היא טבעת בעלת סגולות מיסטיות וכוח ריפוי. הטבעת מצילה ממוות את חולי האפילפסיה. המחלה לא פוסחת על אף אחד. היא תוקפת ישרי דרך ותוקפת טמאים, היא תוקפת גברים וגם נשים. הטבעת הוכנה בטקס פולחני. היא הוכנה מעשר פיסות זהב נגד שבטי ישראלי האבודים כדי לרפא את החולה הראשונה ריינע -חיה. הטבעת הוכנה במשך שבעה ימים. בפואטיקה של הסיפור יש פואטיקה של מעשיה ועל דרך זו הקפדה על מספרים טופולוגיים. הסופר משדל את הקורא לקרוא את הסיפור ולהתחקות אחר מעשי הניסים שעוד עשויים להיוולד מיציקת הטבעת. . הספר שמכיל 460 עמודים הצליח לרתק אותי במיוחד בפרקים הראשונים. ולא התייאשתי גם כאשר הסיפור הפך להיות טרחני. לפעמים הסיפור מעניק תחושה שהעניינים נסחבים יותר מדי. יותר מדי אירועים מקבילים ודומים קורים לדמויות. יכול להיות שהטבעת היא בעצם טבעת סמלית. היא בעצם החוליה שמחברת את כל המעגלים, ולא כולם מצליחים לראות אותה. יש מקום מסוים שהיא אינה נראית ושם אומרת אחת הדמויות שצריך להשיב את הטבעת לבעליה כדי שהיא תחזור להראות. הספר מרתק במיוחד בתחילתו. ייתכן שכאן גם נחתם החוזה בין הקורא לספר והוא נלכד בכישוף שיש בספר ואינו מניח אותו עד לסיום. האמת, כשנתקלתי באחד הקטעים הראשונים של התאהבות הומולסבית קצת הרגשתי שאילן הסופר הכריח אותי הקוראת להיכנס לתוך העולם שלו ובנה עבורי את העולם שבדרך כלל איני רואה. זהו ניסיון מעניין של סופר שמזדהה לחלוטין עם תת התרבות ההומולסבית וכאן בכתיבתו ניצל את ההזדמנות להכניס אותי לעולמה של תורה... שהיא תורתו. זה היה נראה בעיניי מגויס ואף עורר בי חיוך מסוים, כמו איני יכול להתאפק וגם בכתיבתי אני חייב לשלב את תאוותי. אני חושבת שהספר הוא ספר חשוב באופן אישי לסופר והמשורר אילן שיינפלד. הספר ראה אור בהוצאת כתר והוא בעצם מלמד על התקבלותו של הסופר והמשורר. למשורר ולסופר יש הוצאה משלו, הוצאת שופרא, בחריגתו מהוצאה לאור קטנה וחבירתו להוצאה לאור גדולה יש כאן אמירה מאוד חשובה. הכתיבה שלו שלא התרחקה מן המקורות שלה והיא עדיין נשענת על כתיבה הומולסבית קיבלה חיזוק ואישוש מהוצאה לאור שלא ראתה בהומולסביות משהו שולי וזניח. עריכתה של רונית וייס ברקוביץ היא עריכה מאוד מקורית. איני יודעת אם התחושה שאני קוראת ספר שמיועד לעיבוד קולנועי קשורה לעריכתה של רונית וייס ברקוביץ. כבמאית סרטים יתכן שהעורכת התכוונה שהקורא יחוש בפוטנציאל הקולנועי שיש בעלילה. הספר הזכיר לי הרבה פעמים בקריאתו סרטי קולנוע על זונות שעלו לגדולה. כמו הסרט מולאן רוז'. אני בכל אופן ממליצה בחום להחתים את אילן שיינפלד על חוזה בהוליווד. הספר בהחלט שווה הסרטה. הוא יכול להיות סאגה קולנועית מאוד מרשימה. של מקומות של יבשות ושל אנשים על פני כמאה שנים.