מאז ומתמיד גילתה התקשורת הישראלית נטייה מובהקת להתניה מרצון. לעתים היא ביכרה להזדעזע עד עמקי הנשמה, כשתועדה התנהגות חריגה של גורמים בימין, ולפרקים היא ששה אלי דממת אלחוט כל אימת שבן יקיר לה סרח. כך, התפנתה תקשורתנו בשלושת הימים האחרונים ל"מנת ההתניה התקופתית" שלה, כשהפעם עלו בחכתה "איחוליו" של פרופ' הלל ויס למח”ט חברון, אל"מ יהודה פוקס. וייס, בהתבטאות נואלת, בזויה ומקוממת, איחל לפוקס "שאמו תהיה שכולה, שאשתו תהיה אלמנה ושילדיו יהיו יתומים".
אלא שיום לפני "איחוליו" של ויס ראיינו באותו עניין חברוני ירון לונדון ומוטי קירשנבאום בתוכניתם "לונדון וקירשנבאום" את אריה אלדד ויעקב עמידרור. לונדון, בגיבויו המסור של העזר נגד שמשמאלו, הציע לאלדד שלפלוגה אחת תינתן הרשות לירות, ולמי שלא קלט את המסר הוא הבהיר בהמשך את דבריו: "יש לרענן את רוח אלטלנה". במילים אחרות ופחות מכובסות, לונדון - דמות ציבורית בוודאי לא פחות מוויס - הציע להוציא להורג, או לרצוח, את יושבי הבתים היהודים בחברון.
וכך, מחלקת בימים אלה התקשורת הישראלית את משאביה ומעייניה: שתיקה רועמת מקיר אל קיר לנוכח קריאה של אחד מבכירי בניה להוציא להורג אזרחים מסוימים מקרבה מחד-גיסא, והזדעזעויות מתוזמרות ובלתי פוסקות בעקבות "איחולים"/קללות בלתי נסבלות של איש ימין "מוקצה" מאידך-גיסא.
ומי לא היה במזדעזעים? זה החל עם כותרת ראשית ב-Ynet ביום שלישי, שנותרה על עומדה כמה שעות, ולו רק כדי שתמוצה עד תום מררת הטוקבקיסטים, וכמובן לא מבלי שיובלח לו לפרקים מבזק עם המתחלחל התורן שלו. כך, ח"כ מלכיאור לא ידע את נפשו מרוב בושה, ואילו עמיתו ח"כ אבו וילן התפנה לאבחון מדעי-אקדמי, תוך שהוא קובע שמדובר בעוד "עשב שוטה" מבר-אילן, משל אין טבעי יותר מכך שבית הגידול האקדמי ש"עיצב את דמותו הרוחנית" של יגאל עמיר, ימשיך באותה מסורת עם "נקלה" חדש בדמותו של הלל ויס. בין לבין נמצאו גם מי שלא האמינו למשמע אוזנם, אחרים בקושי יכולים היו לשאת את החרפה והנותרים הצרו על השבר הנורא, כשכל זה הותיר את חלקנו בערבו של יום עם טעם של עוד.
ובבוקרו של יום המחרת ניתן ה"עוד", בין השאר ברשת ב', כשהקריאה של לונדון להוצאה להורג של אזרחים ישראלים אינה זוכה אף לאזכור. ירון דקל, המרא דאתרא החדש של "הכל דיבורים", התחלחל בתחילת תוכניתו עם נאום תוכחה דרמתי, ומיד התפנה להעניק למרואייניו את הזכות להזדעזע בשידור חי, כשהראשון בלוקים בחיל ורעדה היה הפרופ' למשפטים עמנואל גרוס. גרוס, פרשן משפטי לכל עת ועניין, טרח, בהמרצתו הנאמנה של מראיינו, על הצדדים הפליליים במעשהו של ויס, כשבסיום ולאחר שמילא כדבעי את תפקידו, נפרד ממנו מראיינו תוך שהוא מפטיר כלפיו: "מילים כדרבנות" ו"היה לי העונג". ומיד נדרש המרואיין הבא, אל"מ שמשון ארבל (לשעבר מושל ג'נין ושכם) להשלים את שהחסיר קודמו. אלא שבשניים אלה כנראה לא היה כדי להוציא את דקל וכל תאוותו בידו, ולפיכך נקרא לדגל אליק רון, שבעיקר התמקד בשאלה "מה ראוי לעשות עם...", וכמובן לא "מה לעשות עם לונדון".
ומכיוון שהנושא רחוק היה ממיצויו, הוקדש בהמשך חציו הראשון של "בחצי היום" של רשת ב' לוויס ולמעלליו. והיות שאצל קודמה נפקד מקומו של הדיון האקדמי-מוסרי, זימנה המגישה אסתי פרז את הפרופ' אבי שגיא להשיח על השיקוץ המוסרי. ובעידודה הנלהב של העלמה אסתי, נרתם להמשך המשימה היעודה אורי שגיא, שמתוקף עברו הצבאי כאלוף ב(מיל.) קבע שמקומו של ויס לא יכירנו במוסד אקדמי. ומכיוון שאיש אינו מערער על בקיאותו וכישוריו של שגיא בענייני אקדמיה, בעיקר לאור משלח ידו בעבר, אין אלא לקבל בהכנעה את פסיקתו, ולהסכים מן הסתם שוויס גרוע ומסוכן מ"מיטב" בניה של האקדמיה הישראלית, השוללים מכל וכל את קיום המדינה היהודית - שכן באלה אין השגיא דורש לגעת ולו בשערה משערות ראשם האקדמי. ועוד זה מדבר ולאולפן בא הפרשן המשפטי משה נגבי, שתקפידו בכוח הוא בעיקר לשנן לפני זיכרון מאזיניו את העונשים המיועדים לסוררים ממינו של ויס, ובוודאי לא ממינו של לונדון.
צריך להיות כמעט נטול בינה ו/או יושרה כדי שלא להכיר בעובדה שקריאת לונדון חמורה לאין ערוך מ"איחוליו" של ויס. איך שלא נתבונן בעניין - בין אם בעיניים משפטיות, מוסריות או ציבוריות - קריאה להוצאה להורג מצויה על מישור אחר לחלוטין מאשר "איחולים" או קללות סרי טעם ובזויים. והנה הפלא ופלא, בעוד ויס ו"איחוליו" הושפעו מלוא "הטוב" התקשורתי, נדם לגמרי קולה של הממלכה השביעית לנוכח קריאתו לרצח של אחד מבכירי בניה, על אף פניות חוזרות ונשנות של כמה גורמים לכלי תקשורת שונים על-מנת שידונו בסוגיה, כולל לערוץ 10 עצמו.
ומכיוון שמנגנון העקיבה במקומותינו לא סבל מעולם מרפיון ידיים, החליטו גם רשויות החוק להחרות להחזיק אחרי תקשורתנו הנאמנה. וכך, בעוד כלפי וייס הסורר הוחלט לפתוח בחקירה משטרתית, יכול מי שקרא רק לפני יומיים להוצאה להורג של אזרחים, יכול להמשיך בשלו ובשקט תקשורתי של עמיתיו ומשטרת ישראל.
ואם כלל הברזל הנוהג במקומותינו הוא שמה שמותר ליופיטר (לונדון ושות', לדוגמה), אסור לפר (ויס ושות', לדוגמה) - אין תמה אפוא שעל קריאה להוצאה להורג "המשרוקית התקשורתית לא הוציאה אפילו מנגינת מארש", כמאמר הגשש החיוור, ואילו על "איחולים" נואלים, פחותים לאין שיעור בחומרתם, קמה מהומת אלוהים תקשורתית. כאשר מתוך 10 קבין של צביעות, גלגול עיניים וחוסר יושרה שירדו עלינו לרעה, תשעה מהם לפחות נוטלת הממלכה השביעית המקומית ושלל מוקיריה - כנראה שלא יימצאו רבים שיאמינו בתקומתה של ממלכה זו.
