האג'נדה של העליון

ברשימה קודמת הזכרנו את פרופ' יורם שחר כמי שניסה לעורר את הפרובלמטיקה שבה מתנהל בית המשפט העליון. הנה, בין היתר, דברים שאומר פרופ' שחר על מבצר הכוח הזה:

"נוצר ריכוז חסר תקדים בידי בית המשפט העליון... זהו בית משפט צר והדוק, מלוכד פנימית בנאמנות תקדימית. ומעל לכל, בקצה של תבנית צרה זו, במרום פירמידת הכח, הוצב נשיא השולט בכל מוקדי העוצמה, לא רק בבית המשפט העליון עצמו אלא במערכת המשפט כולה.

בית המשפט לכל תולדותיו משיא את כוחו כלפי חוץ ואת כוח הנהגתו כלפי פנים על-ידי ניזול דרכי עבודתו והימנעות מחשיפתם לידע או לביקורת ציבורית.

להבדיל ממרבית בתי המשפט העליונים בעולם המערבי, אין בית המשפט העליון בישראל יושב בהרכבים קבועים, אך הוא גם אינו כובל את נשיאו בנהלים שקופים וקבועים לאיושם של מותבים.

כך גם איננו מקיים נהלים קבועים לדורותיו בשאלת דרכי ההכרעה במותב, סדרי ההשראה וההשפעה ההדדיים בין שופטי המותב...

כך לא עלו מעולם לדיון ציבורי כלשהו שאלות היסוד האתיות והמנהלתיות של תרבות ההכרעה בבית המשפט העליון...

שאלות אלה חיוניות לתרבות הפוליטית של מדינת ישראל הריבונית והדמוקרטית בה הציב עצמו בית המשפט העליון במעמד שווה לשתי רשויות השלטון האחרות והוא חולק עימן את הנהגתו של המוסר הציבורי".

עד כאן ציטוט מדבריו של פרופ' שחר. נחזור ונדגיש את אשר כבר אמרנו: הבג"צ חשוב הוא למדינה וחיוני ביותר, וככל שהוא ירבה לבקר ולשפוט את הרשויות – כן ייטב. אבל כל זאת בתנאי שדרכי ההכרעה וקבלת ההחלטות בתוך המוסד החיוני הזה תהיינה שקופות וגלויות. ומה שפרופ' שחר בעצם אומר בדבריו, בין היתר, הוא שבית המשפט העליון יצר לעצמו דפוסי פעולה לא ברורים ולא קבועים ("ניזול דרכי עבודתו"), והוא מנצל את חוסר הבהירות והנזילות הזו של דפוסי עבודתו לצבירת כוח, הן כלפי חוץ - דהיינו כלפי הרשויות האחרות - והן כלפי פנים – כלומר כלפי מערכת המשפט בכללותה. במילים אחרות, בית המשפט העליון יצר מצב שאינו מאפשר להתחקות אחר דרכי הפעולה שלו – דבר שמטבע הדברים מאפשר לו לצבור עוד ועוד כוח (שלא לדבר על החשש הטבוע במצב עניינים שכזה, להסתננות שיקולים זרים – אם לא מושחתים – להתנהלותו של בית המשפט העליון). לא מיותר לציין בהקשר זה שפרופ' זאב סגל ופרופ' אריאל בנדור, שבוודאי אינם חשודים כמי שנמנים על אוייבי בית המשפט העליון, הביעו אף הם מורת רוח מכך ש"היבטים מהותיים רבים של פעולת בתי המשפט, ובית המשפט העליון בראשם, הם חשאיים – לעיתים לא פחות, ואולי אף יותר, מאלה של גופי מודיעין" (סוף ציטוט). וכשזו תמונת המצב על דרכי התנהלותו של בית המשפט העליון, ברור שתנאי בל יעבור להתמיד בהתנהלות שכזו ולשמר אותה הוא החשאיות. במילים אחרות, האג'נדה של בית המשפט העליון היא נאמנות בלתי מסוייגת של חברי המוסד החשאי הזה (כלומר השופטים) כלפי המוסד עצמו – תוך ביטחון מירבי שאיש מהם לא יספר סיפורים ולא יוציא פרטים לא רצויים אל מחוצה לו. ואם אתה חשוד כמי שלא תעמוד בתנאי הזה של הנאמנות המוחלטת, תוך נכונות מלאה לשמור על מה שקרוי בפיהם של פרופ' סגל ופרופ' בנדור "היבטים חשאיים" בהתנהלותו של בית המשפט העליון, כי אז סיכוייך להתקבל לשורות הכת הסגורה הזו אפסיים – ללא קשר לשאלת כישוריך. מכל מקום, פרופ' שחר זכה בעקבות דבריו לשטיפה פומבית ומבזה מאהרן ברק (שאף כינה אותו בבוז "אדון שחר"), עד שספק אם הוא ישכח אותה אי פעם. אבל מה שיותר חמור: ההתגוללות הפומבית הזו של ברק על פרופסור שחר – שנעשתה באוניברסיטה בנוכחות אנשי אקדמיה רבים – העבירה מסר ברור לאנשי האקדמיה שנכחו באותו מעמד, ולאקדמיה בכלל. והמסר הברור הזה אומר ומזהיר, שככה ייעשה למי מאנשי האקדמיה שיעז להפיץ מחשבות ופסוקי שטן שכאלה על המתרחש בתוככי העיר האסורה.