האזנתי לתוכנית על זאב שיף בגלי צה"ל ובמיוחד התרשמתי מדבריה של השופטת (בדימ.) דליה דורנר/
אינני יודע אם כאן המקום לפרוש את אשר יש לי להביע, אבל אם יגיע גם חלק ממה שיש לי לאמר לאזני השופטת הנכבדה אזי דייני/
אין ספק בכך שהדימוי של העיתונות בעיניי הציבור הוא נמוך וגם זו בלשון המעטה ואל לה לעיתונות לבוא בטענות אלא לעצמה.
הסיסמא חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת משמשות כעלה תאנה למצב אבסורדי שאנשים כותבים ודנים על נושאים שרמת בקיאותם בהם, או לחילופין הכשרתם בנושאים הללו הם לוקים בחסר.
דוגמאות לא חסרו במלחמת לבנון השנייה בדיווחים לא אחראים (בלשון המעטה), או "בקיאות" בפרוטה בנושאי דת והלכה (דין רודף למשל) ועוד כהנה וכהנה, אם להוסיף על דברי גב' דורנר, הרי אין ספק שדווחים מהשטח במלחמת לבנון השנייה (טווחים - למעשה) לא נעשו בכוונה להזיק, אבל העובדות הן שבמידה רבה עיתונאינו הנכבדים שמשו כקת"קים לכל דבר בזמן אמת לאוייבינו, וכל זאת בשם חופש העיתונות וזכות הציבור ובמקרה זה גם האוייב לדעת,
לצערי, הרושם הוא שהעיתונאי שם את הסיסמאות דלעיל בראש מעייניו המדינה , שלום הציבור והחברה הם זניחים או במלים אחרות: העיקר הסקופ, הידיעה המרעישה - יש סחורה לספק והכל כשר. הבעייה היא שהעיתונאי או הכתב נעשה מומחה בתחומים שונים והמדיה נותנת לו את כל הגיבוי האפשרי, מה הפלא אם כן על הדימוי הנמוך בקרב הציבור?
כחלק מהציבור אני חש שהמדייה מנסה לעצב ולכוון את דעתי לפי תפיסתה היא, במקום דיווחים ודיונים עניניים יש יותר דיונים וחוות דעת אישיות עם אוריינטציה פוליטית של הכתב, עד כדי כך שאני תוהה אם אני משלם אגרה לרשות ממשלתית או פרטית. מתקבל לפעמים הרושם שהכתבים או המגישים למיניהם קצת מתבלבלים - אף אחד לא בחר בהם לנהל את המדינה או מוסדותיה וזה שהמדיה שלנו (שהיא ציבורית לגמרי) נותנת להם במה לדיעותיהם זו שערורייה בפני עצמה.
כל התמהיל הזה היה לי לזרא עד כדי כך שמלבד יום שישי אני לא קונה עיתון וגם זה עקב לחצה של אישתי ואת החדשות אני מקבל מגלי צה"ל ומן האינטרנט.
הופתעתי לדעת עד כמה אני לא בודד בדעותי, אני חייב לציין שחלק גדול מהציבור, מכל הקשת הפוליטית מסכים עם כך שיש בעיה עם העיתונות ועם המדיה. לתשומת לבכם בבקשה. אני מניח שחלק מהתחושות יחלחל ויגרום למי ממועצת העיתונות מחשבה שניה.
