[כב] עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה. [כג] וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ: לְמַעַן תִּלְמַד, לְיִרְאָה אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ --כָּל-הַיָּמִים. כאן מדובר במעשר שני שאותו אוכלים הבעלים בירושלים. בכל שנה מפרישים מעשר ראשון הניתן ללוי, בשנים שלישית וששית משני השמיטה מפרישים גם מעשר עני לעניים. ובשנים ראשונה ושניה, רביעית וחמישית מפרישים מעשר שני שאותו הבעלים צריכים לאכול בירושלים. הנה עוד מצווה שתוצאתה קשר הדוק עם המרכז הרוחני בירושלים. ומכיוון שאין חייבים לחפש את הלוי ואת העני כדי לתת להם את חלקם, אדם עלול לצבור אצלו מעשרות בכמויות גדלות והולכות ובסוף הוא עלול להכשל בהם ולא לתת למי שצריך. על כן באה המצווה: [כח] מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים, תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה, הַהִוא; וְהִנַּחְתָּ, בִּשְׁעָרֶיךָ. זה נקרא 'ביעור מעשרות'. לאחר זמן זה, המעשרות נאסרים באכילה ועל כן צריכים להזדרז. [כט] וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ, וְשָׂבֵעוּ--לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. מצווה ששכרה בצדה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ. כל הרעיון של מעשרות הוא הפוך מן הטבע האנושי. כדי לקיים את המצווה, חייבים להאמין באמונה שלמה כי מה שיש לי זו מתנה מה' יתברך וכי מה שאני נותן לזולת – לא משלי אני נותן אלא ממה שהבורא יתברך הפקיד בידי. וגם, דוקא על-ידי שאדאג ואתן למי שאין לו, תרבה ותגדל הברכה; לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ. (שם י"ד) [א] מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. [ב] וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. זה נקרא 'שמיטת כספים'. המלווה לחברו – לא צדקה, לא מתנה, הלוואה; כיוון שחלפה שנת השמיטה בטרם נפרע החוב – הוא נשמט ושוב אינו יכול לתבעו. עצם הרעיון של שנת השמיטה הוא לתרגל את המודעות כי (תהלים כד) לַה', הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ; תֵּבֵל, וְיֹשְׁבֵי בָהּ. זה גם הרעיון של עזרה לזולת ככל יכולתי ואף מעבר לה. כי לעזור למי שקרוב אלי או למי שעורר את רחמי, זה מובן וטבעי ואנושי. הדרישה היא לעזור גם אם וכאשר מדובר לכאורה במי שמעל באמון. [ז] כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. [ח] כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. עד כאן זה טבעי ואנושי כאמור, אבל ההמשך: [ט] הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא. [י] נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ: כאן אדם נדרש לשבור את הטבע הראשוני שלו ולעזור לזולת תוך ספיגת הפסד לכאורה, ועוד לעשות זאת בלב טוב, לא בלב כבד כמי שכפוי על-ידי הציווי. אבל זה שווה: כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. מי שטוען שזה לא הגיוני, שזה מבוסס אך ורק על אמונה שמעבר להגיון, צודק בהחלט. אלא שאמונה זו שמעבר להגיון, הופכת למודעות ככל שמתרגלים את ההוראות הנגזרות ממנה, וכך זוכים לטפח את אחדות ישראל ואף את עצם קיומנו כעם. ההגיון הצרוף אינו מסוגל להתמודד לא עם עצם הקיום של עם ישראל ובטח לא עם חזרתו לארצו לאחר אלפים שנות. בלי האמונה ב-אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, בלי המודעות שזו אַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לא ניתן להסביר את עצם הקיום היהודי בכלל ובארץ ישראל בפרט. אכן, טבעו של אדם להתלות במי או במה שמעליו. 'נתלה באילן גבוה' הוא ניב המשקף היטב נטיה אנושית זו. הכי גבוה, זה (קהלת ה') (...) גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ, שֹׁמֵר, וּגְבֹהִים, עֲלֵיהֶם, והאדם מבקש קשר עם הגבוה הזה. הוא חש את שורשו ומבקש להתחבר אליו. אלא שחיבור זה מחייב תחזוקה מתמדת כעולה מפרשתנו כנ"ל, ובכל מקרה הסכוי שיחווה באמת את הקשר הזה עם שורשו העליון הוא נמוך. זה עלול לתסכל אותו כי הוא רוצה לחוות את הקשר. ואז, כאשר מספרים לו שיש תחליף מוחשי בדמות מדינה, צבא, או כל תחליף מוחשי אחר, הוא נוטה להיסחף... זה הרי התהליך שהוביל ומוביל לחטא העגל, כידוע. אז אולי בעברית החדשה זו נקראת דתיות, אבל בלי ספק זו אינה יהדות. ומכיוון שאין זו יהדות, זו עבודת אלילים כפשוטה. הגיע הזמן שנשוב אל יהדותנו כי בכך תלוי עצם קיומנו. ביהדות, לא באמנות תפלות בסגנון צה"ל חזק או מזרח תיכון חדש. וזו הדרך בה באמת יהיה רק טוב ליהודים.
|