ההחלטה: "לא נכיר בנרדפותך"

לאחר שבקשתה נדחתה, פנתה מ' לוועדת ערר עם תצהיר הרבה יותר מפורט: "נולדתי בתאריך 19.03.1930 בפ. בולגריה. אבי היה קונדיטור. הייתה לו חנות לממתקים. עם חקיקת החוקים להגנת הלאום הוחרם כל רכושנו, הבית והחנות. אבי לא עבד ונשארנו ללא מקור פרנסה. סבתי גרה אתנו גם. אחיי נלקחו למחנות עבודה מיד בתחילת המלחמה ובאו לעתים רחוקות מאוד, רק בחודשי חורף. הם היו מלאים בכינים וסבל ממחלות שונות. היו רזים וחלשים. היינו משוללי זכויות לחלוטין, כאמור, הרכוש הוחרם. הוצאנו מבית הסר ולא למדנו. היה עוצר ומותר היה לצאת מהבית רק כשעתיים ביום וגם אז אסור היה ללכת ברחובות הראשיים ולא להיכנס למבני ציבור. ענדתי כפתור צהוב כך שכולם ידעו שאני יהודיה. זה גרם לי להרבה צרות. הם היו מחכים ליד היציאה מהחצר והיו מרביצים לי. חלק מהם היו חברים שלמדו אתי בבית הספר. הייתי מבודדת מכל חברותי רק בשל יהדותי. הייתי סגורה בבית ללא רדיו שהוחרם, ללא חימום בחורף, בלי מזון מינימלי, ללא כסף לקנות אוכל וללא קשר עם העולם החיצון. זכור לי שבאחד הימים, כשאחיי שבו ממחנות העבודה, היה מקרה שהחתולה שלנו ברחה. אחי רץ לתפוס אותה. זה היה בזמן שאסור היה לצאת מהבית. הבראניקים תפסו אותו והוא הושם במעצר עד הערב שלמחרת כשאבא הצליח לשחרר אותו. דובר על השמדת היהודים בבולגריה וכבר דיברו על כך שיהודי יוון מועברים להשמדה. ואז הגיעה הודעה הביתה שגם אנחנו צריכים להתייצב בחצר אולם מכבי של בית הספר, ושיעלו אותנו על רכבות שיקחו אותנו לפולין למות. שני האחים המבוגרים שלי לא היו בבית. היינו רק אמי, סבתי, אחותי הצעירה וכמובן אני. ההודעה הכתובה אמרה שצריך לקחת מעט בגדים ואוכל. היו שוטרים וברחוב היה הרבה רעש ופאניקה. אני זוכרת שהייתה בת דודה של אבי. פרטיזנית. בבוקר שלקחו אותנו לקראת השמדה היא הייתה אצלנו בבית. כילדה אני ידעתי שאסור לי אף פעם לדבר עליה ולהגיד את שמה או שהיא ביקרה בביתנו. אפילו לשכנים היהודים. התברר שהיא באה אלינו ודרך אבא מעבירה כל מיני הודעות ומקבלת אינפורמציה. באותו בוקר כשבאו לקחת אותנו לחצר בית הספר היא הייתה אצלנו. כשדפקו בדלת היא התחבאה בגג [גג רעפים]. היא עלתה לשם בסולם. הייתה דלת קטנה בגג. אבא מהר החביא אותה וכך יצאנו מהבית. אני זוכרת שהלכנו ברחוב מוקדם בבוקר. השכנים בכו, עמדו לאורך הרחוב ונפרדו מאתנו. רק הבראניקים ניצלו את ההזדמנות וזרקו אבנים והציקו קצת. אני זוכרת שסגרו את דלת הבית עם פלומבה. לקחו את המפתח כדי שאף אחד לא יכנס. אלה היו שוטרים בולגרים. הנשים היו בוכות. הן החזיקו את הילדים שכאילו לא רצו להיפרד מהם. היינו שם כל היום וזה היה נורא. כולם דיברו רק על המוות. היה חוסר אונים גדול. סבתי הייתה אישה זקנה וחולנית והתעלפה ואחותי לילי בכתה כל הזמן. בערב שוחררנו הביתה. אמרו שהמטרופוליט של הכנסייה התערב לטובת היהודים ולכן המשלוח למוות של היהודים נדחה. החיילים הבולגרים באו ופתחו את הבית שהיה חתום וסגור והלכו. אבא הוריד את בת דודתי מהגג. היא הייתה מאוד עייפה. כל היום התחבאה בלי לזוז ובלי מים ואוכל. היא ישנה בלילה אצלנו. בבוקר היא לבשה בגדי גבר וברחה להרים". עורך הדין שגבה מ-מ' את התצהיר שאל אותה בדבר הפער בינו לתצהיר הקודם והיא השיבה: "אני לא מספרת על האירועים של תקופת המלחמה לאף אחד. לא שוחחתי על כך עם ילדי ובני משפחתי. אני מנסה לשכוח את היום שבו כנערה צעירה עמדתי להישלח למחנות ההשמדה. אתה שואל אותי מדוע לא ציינתי את האירוע הזה בתצהיריי הקודמים, ואני מצהירה כי מאחר ולא נשאלתי שאלה ישירה, לא סיפרתי את הסיפור אלא אמרתי רק באופן כללי שפחדנו מהשמדה".

כשפתחה מ' בהליכים להכרה בה כנרדפת נאצים, היא מסרה תצהיר קצר על הקורות אותה. התצהיר היה כללי מאוד. בתצהיר זה היא לא הזכירה את אירוע האיסוף לקראת משלוח למחנה השמדה, שבסופו של דבר לא יצא לפועל. להלן תצהירה הראשון: "נולדתי בתאריך 19.3.1930 להורים יהודים בעיר פ. בבולגריה. רדיפות היהודים בבולגריה הוחרפו עם כניסת הצבא הגרמני לבולגריה בקיץ 1941. היהודים נאלצו לענוד טלאי צהוב. כניסת היהודים לרחובות הראשיים ולמוסדות ציבוריים נאסרה. אני נאלצתי להפסיק את לימודי בבית הספר דבר שפגע בי מאוד. על היהודים הוטל עוצר שהוסר למשך שעתיים בלבד, אך גם אז חיינו היו נתונים בסכנה מאחר ונרדפנו על-ידי החיילים הגרמנים והבולגרים הניאו-נאצים. בעת ההפצצות האוויריות נאסר עלינו להיכנס למקלטים וחיינו היו בסכנה. בצו השלטונות קיבלנו לביתנו פליטים יהודים מסופיה. חיינו בצפיפות נוראה, ללא תנאים וללא מזון מספיק. תנאי החיים היו ירודים, מספר משפחות בבית אחד, בתנאי עוצר, ללא מזון. מחלות שפרצו לא טופלו והסבל הגופני היה רב. החשש לגורלנו היה גדול. ידענו על ההסכם שחתמה ממשלת בולגריה עם הגרמנים להקצות מספר מסוים של יהודים למחנות המוות. לא ידענו מי יהיה ברשימות ומתי ניקרא להיאסף. לא ידענו מה עלה בגורל אחיי במחנות העבודה וחוסר הידיעה אף הוא השפיע על מצבנו הנפשי. חיינו היו בסכנה תמידית ומצבנו הגופני והנפשי היה בכי רע. גם לאחר שחרור בולגריה ב-9/1944 הזיכרונות עדיין משפיעים עלי ועל כל מהלך חיי".

בגלל הפערים בין התצהירים, חברי ועדת הערר לא האמינו למ' שהגיעה עם הוריה לבית הספר כשהנאצים קיבצו לשם את יהודי פ. על-מנת לשולחם למחנה השמדה. משום כך גם לא הסכימו להגדיר אותה כנפגעת רדיפות נאצים, למרות שחברותיה הצהירו שהייתה שם. וזו לשון החלטתם של חברי ועדת הערר, השופט מוקי לנדמן, עו"ד נילי רמון ופרופ' יוסף זהבי: "הערר נסוב על טענת העוררת כי יש להכיר בה על-פי סעיף 43 לחוק הפיצויים בגרמני בשל תנאי מחייה קשים אשר היו נחלתה בזמן השואה ובשל שלילת חופש. העוררת טענה לראשונה בכתב הערר כי התקבל צו בבית הוריה המורה על התייצבותה של כל המשפחה יחד עם משפחות נוספות שהיו ברשימה, להתייצב בחצר בית הספר היהודי שידוע היה לכולם כי כוונת האיסוף הנ"ל הייתה שליחת היהודים למחנה השמדה בפולין. כך הוחזקה העוררת יחד עם שאר היהודים במקום מספר שעות. על כן טוענת העוררת כי מצב זה היווה עוצר מתמשך – מצב בו נאסר עליה לצאת ממקום מוגדר, שלילת חופש על-פי סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. "נציין, כי האירוע המתואר של ריכוז חלק מיהודי פ. במגרש מכבי הוא אירוע מוכר ומתועד אשר אין ספק כי התרחש ואין ספק כי מי אשר חווה אותו נכנס לגדרה של שלילת חופש בסעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. אולם השאלה היא האם אכן העוררת הייתה בין אותם יהודים אשר רוכזו. "לאחר ששמענו את העוררת וניתנה לנו הזדמנות להתרשם ממנה, לא נוכל לומר כי שוכנענו במידה הראויה כי העוררת חוותה זאת על בשרה. למסקנה זו הגענו מעבר להתרשמותנו מהעוררת, על-יסוד העובדה כי במסגרת פנייתה של העוררת לרשות לא זו בלבד שלא טענה זאת, אלא ההפך הוא הנכון. "העוררת סיפרה כי היה חשש שמא יאספו וישולחו למחנות, אך לא ידעו מי יהיה ברשימות. כך גם בתצהירה מיום 27.6.200 בו כתבה במפורש: "לא ידענו מי היה ברשימות ומתי ניקרא להיאסף". היינו: ההפך הגמור מכך שבפועל הייתה בין הנאספים. עוד נציין כי העוררת צירפה שני תצהירים שאף בהם אין זכר לטענה בדבר האיסוף בפועל - אחד מהם של העדה אשר העידה בפנינו, שלא ידעה להסביר מהות הסתירה בין תצהירה לעדותה בפנינו. על כן לא ניתן לומר כי שוכנענו כי אכן העוררת נלקחה באותו היום לחצר בית הספר והוחזקה שם מספר שעות כפי שהנ"ל כתבה בכתב הערר". מאז שוועדת הערר אמרה את דברה, כל פניותיה של סוזאנה להכיר בהיותה נרדפת נאצים נענו בשלילה. כיום היא חולה מלהמשיך להיאבק על הכרה, אבל העלבון עדיין מחלחל.

"אנחנו לא מוסרים תגובות לעיתונות במקרים כאלה בגלל חוק צנעת הפרט. שהמתלוננת תפנה אלינו ונענה לה".