1 |
|
|
שני חיילים, מהצנחנים והנח"ל, שנהרגו בנסיבות דומות (כלומר, קפצו על רימון והצילו את חבריהם), ולצערי לא ראיתי שום איזכור לגבי איזשהו עיטור או צל"ש על שמם. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
אירית |
|
|
|
|
לצערי, יש הרבה כמותם שלא עוטרו. הדבר הפך כנראה לנורמה ולכן לא עיטרו בשל כך.
והערה לכותב המאמר: לדז'ינסקי עוטר בעיטור העוז עקב החלטה מינהלית לתת לכל בעלי צל"ש רמטכ"ל עד 1973 את עיטור העוז. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
אביתר בן-צדף |
|
2 |
|
|
השאלה בה מתלבט הכותב כבר הוכרעה במקורותינו והוגדרה ע"י חז"ל בכותרת "הלכה, ואין מורין כן". פירוש הדבר הוא שהמוסר היהודי מחייב כל אדם למסור נפשו ממש, אם ורק אם אין כל ספק, שפעולתו תציל מספר רב של יהודים ואם ורק אם זו הדרך היחידה.
במקורותינו מסופר על "הרוגי מלכות" שאין אף צדיק יכול לעמוד במחיצם בגן עדן, משום שדרגתם של אותם הרוגי מלכות היא הגבוהה ביותר. סיפור המעשה בענין הרוגי המלכות הנ"ל היה כך: יום אחד העלילו על היהודים שהם אלה שרצחו את בתו של המושל או אחד מבכירי הממשל ששלט אז בישראל. המושל דרש ממנהיגי היהודים למצוא את הרוצח או הרוצחים ולהסגירם, שאם לא יעשו כן, ישלח המושל את צבאו לפרוע פרעות ביהודים. הואיל ומדובר בעלילה, ברור שלא ניתן למצוא את הרוצחים. לכן גזרה ההנהגה היהודית ימי צום ותפילה. לפתע קמו שני יהודים מן היישוב, שהיה ברור לכולם שהם לא הרוצחים ולא יכלו להיות הרוצחים, והחליטו ללכת למושל ולהגיד לו שהם הם הרוצחים. מטרתם היתה להציל את העם ולמנוע רצח המוני. המושל שמח לתלות אותם ובכך התבטלה הגזירה מעל היישוב היהודי.
זוהי גבורה עילאית של אדם שמסכים למסור נפשו כדי להציל את הכלל. צריך לחנך את בנינו לאורם של גיבורים כאלה אך אסור בשום אופן לתת להם, בשעת מבחן, פקודה או פסק הלכה שכך עליהם לעשות. זה צריך לבוא אך ורק מיוזמתו של המוסר את נפשו מתוך הבנתו הפנימית על פי החינוך שקבל בילדותו ובנערותו.
הוא שאמרו חז"ל: הלכה, כך צריך לנהוג בשעת צרה, אך בשעת צרה אף אחד לא יגיד לך לנהוג כך. רק אתה תגיד זאת לעצמך, ובאמירה זו שאתה אומר לעצמך מתגלית גבורתך האמיתית. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
רחמים |
|