ניקוי אבנית ומחלות חניכיים

כל אדם הוא בסיכון ללקות במחלת חניכיים, ואכן זו אחת המחלות הנפוצות ביותר אצל מבוגרים מגיל 35-40. רוב האוכלוסיה בגילאים אלה לוקה במחלת חניכיים ברמת חומרה כלשהי. אך יש קבוצות אשר סיכוייהן ללקות במחלה וחומרת המחלה גבוהים יותר.

א. מעשנים

העישון מהווה את גורם הסיכון הגדול ביותר להיפגע ממחלת חניכיים. הן כתוצאה מפגיעה ישירה של הניקוטין ומרכיבים אחרים של עשן הסיגריות ברקמות הפריודונטיום והן מפגיעה עקיפה כמו פגיעה בכלי הדם המזינים את הפריודונטיום. אחוזי ההצלחה של הטיפולים אצל מעשנים נמוך בהשוואה ללא מעשנים (גם כאלה שהפסיקו לאחרונה) וגם אחוזי ההצלחה של שתלים נמוך יותר. ההמלצה הטובה ביותר שניתן לתת למעשנים היא "פשוט" להפסיק לעשן.

ב. חולי סוכרת

חולים בסוכרת נעורים (type I) או סוכרת מבוגרים (type II) מהווים את קבוצת הסיכון המשמעותית ביותר ללקות במחלת חניכיים ובמקרים רבים הסימן הראשון לקיום סוכרת מבוגרים הוא בהתפתחות מחלת חניכיים חריפה מהצפוי, ובהחלט יתכן שרופא השיניים יהיה הראשון שישלח לבדיקות סוכרת. קיימים יחסי גומלין בין המצב הסוכרתי למצב החניכיים. דלקת חניכיים יכולה לפגוע באיזון הסוכרת מחד וסוכרת לא מאוזנת תורמת להגברת דלקת החניכיים מאידך. חולי סוכרת חייבים להקפיד על היגיינה אוראלית אופטימלית ומומלץ להגיע לשיננית לטיפול תחזוקתי לעיתים קרובות.

ג. חולי איידס

כל חולי האיידס (לא הנשאים) מפתחים תופעות שונות בפה כמו: פטרת חריפה, חניכיים אדומות מאוד, דלקת חניכיים כיבית ועוד.

ד. שימוש בתרופות

קיימת שורה של תרופות שהשימוש הממושך בהן גורם להגדלת החניכיים. הגדלה זו גורמת לקושיים בהסרת הפלאק החיידקי ועל-כן עלייה ברמת הדלקת וכמות האבנית. התרופות הנפוצות הגורמות להגדלת החניכיים הן: פניטואין (הידנטואין) אשר ניתן לחולי אפילפסיה, ציקלוספורין A שהיא תרופה המדכאת את המערכת החיסונית ומונעת דחיית האברים המושתלים אצל מושתלי אברים, ניפדיפין (אדאלאט) שהיא אחת התרופות הנפוצות בשימוש במחלות לב ויתר לחץ דם. ברור כי הפסקת תרופות אלה או החלפתן אינו בר ביצוע, לכן על חולים אלה להקפיד הקפדת יתר על ההיגיינה האוראלית, דבר שיכול להאט את קצב גדילת החניכיים, ובהחלט יתכן שיומלץ בפני חולים אלה לבצע הסרה כירורגית של עודפי החניכיים אחת לכמה שנים.

ה. גורמים גנטיים

התורשה תורמת תרומה קטנה להתפתחות מחלות החניכיים, אולם ברוב המקרים זו תרומה שולית. ניתן למצוא תרומה משמעותית יותר במקרים נדירים של מחלות גנטיות שונות ובמחלות חניכיים אגרסיביות המתפתחות אצל ילדים ובני נוער.

החידושים בטיפול במחלות החניכיים מתחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות:

א. טיפולים מקומיים

בטיפולים אלה מוכנס לכיס החניכיים חומר אנטיבקטריאלי אשר משתחרר בשחרור מושהה ושומר על כיס נקי מחיידקים. החומרים הנפוצים בשימוש כזה בארץ הם: פריוצ'יפ: זוהי פיסת קרום קטנה בה ספוג החומר האנטיבקטריאלי כלורהקסידין אשר מוכנס לכיס החניכיים והחומר הפעיל משתחרר תוך כדי ספיגת הקרום. אליזול: זוהי משחה המכילה את החומר האנטיביוטי מטרונידזול, אשר מוחדרת לכיס החניכיים ופועלת שם. אטרידוקס: זהו ג'ל המכיל את החומר האנטיביוטי דוקסיציקלין, אשר מוחדר לכיס החניכיים ומשתחרר שם במשך כ-7 ימים.

ב. טיפולים סיסטמיים

במרס 2004 נכנסה לשימוש בארץ תרופה בשם פריוסטט. זהו כדור המכיל 20 מ"ג של דוקסיציקלין ונלקח פעמיים ביום לתקופה ארוכה. המינון הזה אינו גורם לפגיעה בחיידקים, אלא למניעה של פירוק סיבי הליגמנט הפריודונטלי ובכך מונע פגיעה במנגנון האחיזה של השן.

ג. חומרים המגרים בניה של עצם

בניה מחדש של מנגנון האחיזה של השן שנפגע ממחלת החניכיים היא המטרה האוטופית של רפואת החניכיים. קיימים בשימוש בארץ מספר חומרים היכולים לגרות בניה מחדש של המנגנון במקרים מסוימים ומתאימים: אמדוגיין: זהו חומר המופק מזגוגית שיניים עובריות enamel matrix derivates ומוכנס לאזור הפגם בעצם במהלך ניתוח חניכיים. הבעיה העיקרית בשימוש בחומר זה בציבור הדתי היא מקורו, שכן הוא מופק משיניים עובריות של חזיר. מרבית הרבנים אינם מאפשרים שימוש בחומר זה. לפחות אדוקים נספר כי לחומר אחוזי הצלחה יפים בשיפור גבה העצם שנפגעה. חומרי השתלת עצם וממברנות: קיים מגוון גדול של חומרים המשמשים למילוי של פגמים בעצם. מקור העצם יכול להיות המתרפא עצמו, אדם (מבנק עצם), בקר וחומרים סינטטיים והממברנות בהן משתמשים יכולות להיות נספגות או לא נספגות. לחומרים אלו אין איסור הלכתי. לסיכום: מחלות החניכיים נגרמות על-ידי חיידקים אשר נמצאים בפה באופן נורמלי. הטיפול העיקרי במחלה הוא על-ידי ניקוי ושמירה על גהות הפה, והחשוב ביותר הוא הטיפול המונע. עם טיפול מתאים ולא מסובך יוכלו רוב האנשים לשמור שיניים בריאות לכל החיים.

הטיפול במחלות החניכיים הוא בראש ובראשונה טיפול של ניקוי שבמהלכו אנו מסלקים את הגורם המזהם. כמו בכל מחלה חיידקית אחרת, דרושה כמות מינימום מסוימת של חיידקים בכדי לגרום למחלה. באם נקפיד לשמור על-כך שלא יצטברו חיידקים - נמנע את הופעת המחלה. יתר על-כן, התברר כי במצב של נקיון ואוורור, אנו נותנים עדיפות להתפתחות חיידקים הגורמים לפחות נזק לחניכיים.

ניתן לחלק את הטיפול בחניכיים לשלוש רמות טיפוליות:

א. רמת הבית: צחצוח השיניים אותו רובנו מבצעים (פעמיים ביום) הוא חלק חשוב ביותר בטיפול החניכיים. על-ידי הצחצוח אנו מסלקים את רוב גורמי מחלת החניכיים ומונעים את התפתחותה. הצחצוח מבוצע עם מברשת השיניים הרגילה בצירוף אביזר עזר אחד או שניים (קיסמים, חוט דנטלי, מברשות בינ-שיניות, נוזלי המחשה וכו'). הדרכה לצחצוח ניתנת על-ידי השיננית או הרופא במרפאה.

ב. רמת השיננית:

כאשר מתפתחת אבנית על השיניים, אי אפשר להסירה על-ידי צחצוח בלבד ויש להגיע למרפאה בכדי להסירה. סילוק האבנית והדרכה לגהות הפה הם בדרך-כלל תפקידה של השיננית במרפאה, אם כי גם רופא השיניים הכללי יכול לבצע זאת. חשוב לזכור, כי זהו טיפול מונע היכול להפחית באופן משמעותי את התחלואה במחלות חניכיים ועששת ("חורים בשיניים"), ולמעשה זהו הטיפול המונע היחיד שניתן במרפאת השיניים. לאנשים ללא בעיות חניכיים מיוחדות, מומלץ לבצע טיפול תחזוקתי אצל שיננית כל 6 חודשים ואילו לאנשים לאחר ניתוחי חניכיים מומלץ מרווח של 3 חודשים בין הטיפולים.

ג. רמת מומחה החניכיים:

כאשר מחלת החניכיים מתקדמת ומתפתחים איתם כיסים פריודונטליים, הטיפול התחזוקתי הרגיל אינו מספיק ויש לבצע ניקוי עמוק יותר. הטיפול צריך להתבצע אצל רופא חניכיים (פריודונט) מומחה או לפחות מי שסיים תוכנית התמחות בפריודונטיה בארץ או בחו"ל, במסגרת מוסד מוכר. הטיפול יכול להיות "טיפול סגור", כלומר טיפול הדומה בעיקרון לטיפול המבוצע על-ידי השיננית, אך מבוצע תחת אלחוש מקומי והרופא המיומן יכול לסלק את האבנית מעומק הכיס. טיפול זה נקרא בשם "הקצעת שורשים" (root planing) וידוע גם כ"גרידת חניכיים", "גרידת שורשים" ועוד. כאשר הכיסים עמוקים יותר, אין אפשרות לסילוק האבנית בטיפול סגור, ויש צורך בהפשלת החניכיים ליצירת גישה ושדה ראיה לצורך הניקוי. כאשר החניכיים מופשלות, ניתן לבצע גם פעולות מתקנות בעצם המכתשית או פעולות שנועדו לגרום ליצירת עצם חדשה בפגמים בעצם המכתשית כאשר התנאים מתאימים לכך. תהליך זה מכונה בשם: ניתוח חניכיים.

קיימות מספר סיבות לכך. בראש ובראשונה, אם נגרום להעלמות כל חיידקי הפה, האזור לא ישאר ריק ואת מקום חיידקי הפה יתפסו מזהמים מזדמנים כמו פטריות ולגרום לבעיות קשות יותר. בדרך-כלל יווצרו זנים עמידים לאותה אנטיביוטיקה והשפעתה תפחת וכאשר יהיה צורך להשתמש בה בעתיד, יעילותה תהיה קטנה יותר. מקובל להשתמש באנטיביוטיקה במצבים חריפים כמו מורסה בחניכיים. יש לציין, כי הטיפול הסטנדרטי במחלות החניכיים נותן פתרון טוב לקרוב ל-90% מאוכלוסיה, כלומר כ-10% מהאוכלוסיה המטופלת לא תגיב בצורה חיובית לטיפול ובסופו של דבר תאבד את השיניים.

מחלות אלו הן ברובן מחלות הנגרמות על-ידי חיידקים. פה האדם הוא אחד המקומות המזוהמים ביותר מבחינה חיידקית בגוף האדם, אם לא המזוהם ביותר. הוגדרו כ-500 סוגים של חיידקים שמקום גידולם הוא הפה ולפחות 10% מהם הם בעלי יכולת לגרום לנזק לפריודונטיום, באם יקבלו את התנאים המתאימים להתרבות. הצורות הנפוצות בהן החיידקים מופיעים על השיניים הם הרובד החיידקי (הפלאק הדנטלי) והאבנית (calculus) שהיא למעשה פלאק מסויד.

האבחון העצמי של מחלות חניכיים הוא בעייתי ולכן מומלץ לכל אדם להגיע לבדיקה אצל רופא השיניים אחת לשנה לפחות לבדיקה שגרתית שבה יכול רופא השיניים להתייחס למצב החניכיים ולהפנות לרופא החניכיים כאשר הוא מאבחן בעיה. כמן-כן, כפי שצוין קודם, מומלץ להגיע לטיפול תחזוקתי אצל שיננית כל 6 חודשים, והשיננית היא בהחלט בעלת כישורים לקבוע האם המתרפא שלה סובל מבעיית חניכיים. ככלל, אין מחלות החניכיים גורמות לכאבים, למעט מקרים בודדים יחסית של בעיות חריפות כמו מקרים של מורסה ורוב הבעיות הכואבות אינן בשל בעיות חניכיים אלא מקורן בשיניים ואפילו מאזורים אתרים (refered pain).

סימנים המאפיינים מחלת חניכיים והניתנים לבדיקה עצמית:

א. דימום: כאשר מתפתח דימום בזמן צחצוח השיניים או אכילת מזון קשה (תפוח) זה סימן לדלקת פעילה ורצוי לפנות לרופא השיניים. אם הדימום הוא ספונטני, כלומר ללא גורם, למשל הכרית עם כתמי דם לאחר השינה רוצו לרופא; ב. נפיחות: חניכיים נפוחים ומוגדלים הם חניכיים מודלקים; ג. אודם: חניכיים בריאות הן בעלות צבע ורוד וטקסטורה כמו קליפת התפוז. כאשר החניכיים אדומות, חלקות ומבריקות אלו חניכיים חולות; ד. ריח רע: ריחות פה יכולים לנבוע מסיבות רבות. אחת מהן היא הצטברות של אבנית.