בתקופת החיים המודרניים ובדור הפרוזק, פעילות גופנית היא הדרך היעילה והטבעית ביותר להגביר אנרגיה ולהוריד מתח (באומל 2000, תייר 2000).
לפי תייר ואחרים, פעילות גופנית מספקת תוצאות מהירות ומהימנות להורדת מתחים ולשיפור מצב הרוח. כל סוג של תנועה תורם להפעלת מערכת השלד והשרירים ולהורדת המתח. כתוצאה מכך, עולה רמת העוררות, והפרט חש באנרגיה מוגברת, המסייעת לו לתפקד באופן יעיל יותר ואובייקטיבי יותר, גם מבחינת קבלת החלטות קוגניטיביות (Cotman & Engesser-Cesar, 2002).
לפי מחקרים רבים שנערכו בעשורים האחרונים, אנשים הפעילים יותר באופן פיזי, הם בעלי סיכוי קטן יותר להיות בדיכאון, בהשוואה לאלה שאינם פעילים. פעילות גופנית מובנית יכולה להוריד את רמת החרדה והדיכאון ולהפחית את השימוש בתרופות נגד דיכאון (Simons, Epstein, McGowan, Kupfer & Robertson, 1985; North, McCullagh & Tran, 1990).
למעשה, במחקר חלוצי אחד הוכחה הפעילות הגופנית כיעילה כמו טיפול תרופתי, וכהתערבות ההתנהגותית היעילה ביותר בטיפול בדיכאון.
לפי החוקרים, הסיבה לכך נובעת ממספר גורמים: 1. השפעה חברתית: ביצוע התרגילים בקבוצה תורם לחיזוק והעשרת הקשרים החברתיים וכתוצאה מכך לירידה ברמת הדיכאון;
2. מסוגלות עצמית (Self efficacy): תרגילים מגבירים את יכולת הפרט לתפקד ולבצע פעולה ומסייעים בכך להגברת המסוגלת העצמית, תחושת השליטה העצמית והביטחון העצמי;
3. התאוריה הנוירוביולוגית: לתרגילים יש פוטנציאל לווסת מחדש את המערכת המונואמינית במוח ובהיפותלמוס, מערכות פיזיולוגיות אשר נפגמות אצל אנשים הסובלים מדיכאון. על כן, לתרגילים יש השפעה חיובית על המערכת הנוירוביולוגית;
4. תאוריית ההסחה: בעת הפעילות הגופנית מתרחשת הסחה מבעיות היומיומיות המטרידות אותנו. קיים מעין "פסק זמן" מהגורמים למתחים ולדיכאון;
5. התאוריה התרמוגנית: יתכן כי עלייה בטמפרטורה של המוח הנגרמת בעקבות פעילות גופנית, גורמת לשינויים ביוכימיים, הגורמים לשינוי במצבי הרוח;
6. תאוריית ההצלחה: בכל הנוגע להשתתפות בספורט, למשתתף תחושת הצלחה, שהינה חלק מההשתתפות ומהפעילות הגופנית עצמה. הצלחה זו מביאה לתחושת סיפוק ולהנאה, שכנראה מורידים את רמת הדיכאון.
לפי דובנוב ובארי (1998), קיומן של כמה תאוריות המסבירות את הגורמים לתוצאות במצב הרוח לאחר פעילות גופנית, מעיד על-כך שכמה וכמה מנגנונים משפיעים על מצב הרוח בעת ובעונה אחת ולא רק מנגנון אחד.
