פרידמן ביניש ויהושע בן-נון

כל אזרח אשר נזקק בשנים האחרונות לשירותיה של מערכת המשפט יכול לספר על תורים בלתי נגמרים שיכולים להותיר בצל את התורים המפורסמים לחלוקת לחם – ברוסיה הקומוניסטית. תיק ממוצע מתנהל בבתי המשפט במשך שנים רבות, כאשר הסעד שניתן בסופו של יום פעמים רבות כבר אינו רלוונטי למבקשו. בנוסף, מאפיינת את מערכת המשפט קריסה מוסרית של ממש שאת אותותיה ניתן לראות בין היתר בניגודי עניינים חמורים בהם נגועים שופטים מסוימים (כגון זיכויו המופלא של אלי הורביץ ע"י תאודור אור ומינוי נאוה בן-אור כשופטת מחוזית ע"י הנשיאה ביניש) נפוטיזם חריף (כמעט כל בניהם של שופטי העליון התמחו אצל חבריהם להיכל) ועד לפרשות הפליליות של השופטות לאופר-אלון, הילה כהן ומארק-הורנצ'יק. ליקויים נוספים הינם שיטות המינוי של השופטים אשר מתמנים לכהונה הרמה ע"י השופטים עצמם בשיטת "חבר מביא חבר" וזאת במקום מינוי מקצועי ע"י ועדה חיצונית כנהוג במדינות נאורות אחרות בעולם; היעדר שקיפות הבא לידי ביטוי בהיעדר סיקור תקשורתי של הדיונים המתקיימים בבתי המשפט בזמן אמת, כמו גם אי-קיום פרוטוקולים בבית המשפט העליון ובוועדה לבחירת שופטים; כוח היתר שצברה הרשות השופטת עקב האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק ועוד ליקויים שונים שתקצר היריעה מלמנות. לנוכח מצבה החמור של מערכת המשפט, נשמעות יבבותיהם של שופטי העליון (בדימ.), הבוקעות בעת האחרונה בקול רעש גדול מכל מיקרופון - נגד כל יוזמה לתיקון המצב הקיים, כדמעות תנין של חברי מועדון אליטיסטי וסגור המעוניינים לשמר את המצב הקיים לתועלתם האישית ובניגוד גמור לאינטרס הציבורי הדורש ביצוע רפורמה מקיפה ואמיצה במערכת המשפט הישראלית בהקדם.