החוק שהתקבל לאחרונה המגביל את תקופת נשיאותם של נשיאי בתי המשפט לתקופה אחת של לא יותר משבע שנים ("חוק הקדנציות"), הינו חוק מיותר ומזיק - ככל שהוא נוגע לנשיא בית המשפט העליון.
שכן, אם ניתן להסביר את החלת החוק על נשיאי הערכאות הנמוכות ברצון לחזק את אי תלותם בנשיא בית המשפט העליון - הרי שקשה להסביר זאת באופן דומה כלפי נשיא בית המשפט העליון עצמו.
במילים אחרות, הגבלת כהונתו של נשיא בית המשפט העליון לשבע שנים - אין לה דבר וחצי דבר עם עצמאותו או תלותו כלפי מאן דהוא.
קשה גם לראות כיצד קיצור לא משמעותי של תקופת נשיאותו של נשיא בית המשפט העליון, נניח בשנתיים או שלוש, והעמדתה של תקופת הנשיאות על שבע שנים תמימות - כיצד קיצור שכזה מצמצם במשהו בכוחו של הנשיא.
ובכלל ממה נפשך: הרי אם המדובר בנשיא שהוא כישלון - כי אז גם שבע שנות כהונה הן נצח.
כך או כך, הנזק של החוק - ככל שהמדובר בנשיא בית המשפט העליון - ברור.
נתחיל מהשורה התחתונה: קלושים מאוד הסיכויים, שעל-פי החוק החדש, נשיא בית המשפט העליון ישוב, בתום שבע שנות נשיאותו, להיות שופט מן השורה. הוא יעדיף ללכת הביתה - גם אם טרם מלאו לו שבעים - ובלבד שלא לחזור ולהיות שופט כשאר השופטים. ואין לכך שום קשר עם כבוד.
כדי להמחיש את הבעייתיות של החוק האמור, נצטט כאן מתוך ההוראה החדשה בחוק הקובעת את ההיררכיה של השופטים בתוך ההרכבים:
"אב בית הדין בבית המשפט העליון יהיה מי שיושב בדין, שהוא הראשון מבין אלה: ( 1) נשיא בית המשפט העליון; ( 2) המשנה לנשיא בית המשפט העליון; ( 3) נשיא לשעבר של בית המשפט העליון..." עינינו הרואות: בעקבות חוק שבע השנים, המחוקק יצר כאן פונקציה חדשה: נשיא לשעבר של בית המשפט העליון (וגם ומשנה לשעבר של הנשיא).
כל מי שמייחס לפונקציה החדשה הזו משמעות טכנית בלבד - מתעלם מהמאפיינים המיוחדים של מוסד מסוגו של בית המשפט העליון.
נניח שיקרה מה שהחוק אומר ונשיא בית המשפט העליון מכהן כנשיא שבע שנים, ולאחר מכן, לאור החוק החדש, הוא חוזר להיות שופט מן המניין בפונקציה של נשיא לשעבר.
האם לא ברור אז, שעצם נוכחותו הפעילה של הנשיא לשעבר בבית המשפט תקשה על הנשיא הטרי לפתח את מעמדו החדש ואת האוטוריטה האישית שלו כנשיא?
שהרי גם אם הנשיא הפורש משיל מעל כתפיו את גלימת הנשיאות והופך להיות נשיא לשעבר - עדיין בכירותו כמי שהיה נשיא ממשיכה להיות טבועה בו עד כדי חשש ברור שהיא תאפיל על הנשיא הטרי שזה עתה נכנס לכהונתו ובונה את מעמדו האישי המיוחד כנשיא.
ומקל וחומר הוא הדבר כאשר הנשיא לשעבר והנשיא החדש והטרי יושבים באותו הרכב שופטים.
אכן, נשיא בית המשפט העליון הוא ראשון בין שווים. וכבר אמר מי שאמר שהשופטים רואים בנשיאם ראשון, והוא רואה בהם שווים.
אלא שעם יצירת הפונקציה החדשה של נשיא לשעבר, שממשיך לכהן כשופט, לא יהיה ברור כל כך מי הוא בעצם הראשון בין השווים - האם יהיה זה הנשיא הטרי שזה עתה החל בתפקידו כנשיא, או שמא הנשיא הותיק שזה עתה הפך לנשיא לשעבר?
אין להיתמם: נשיא בית המשפט העליון - מתוקף היותו נשיא - בונה את עצמו במשך השנים כמרכז כוח, והוא עושה כן - הן מתוך היותו בקידמת הבמה הציבורית והתקשורתית, והן תוך ניצול סמכויותיו החוקיות - כגון בקביעת הרכבי השופטים, לרבות בשיבוץ עצמו לתיקים שהוא מוצא לנכון לדון בהם (ואך טבעי הוא שנשיא בית המשפט העליון ישבץ את עצמו לשבת בראש ההרכבים בתיקים הציבוריים החשובים והמתוקשרים, ויכתוב את פסק הדין המוביל והעיקרי בתיקים האמורים).
במילים אחרות, לנשיא בית המשפט העליון - יותר מלכל שופט אחר - יש מקדם רב עוצמה לבנות את עצמו כאוטוריטה - הן כלפי חבריו השופטים והן כלפי הציבור בכללותו.
וכבר אמרנו: הנשיא הפורש יכול פורמלית להמשיך לכהן כשופט בפונקציה של נשיא לשעבר, אבל האוטוריטה, שהוא בנה לעצמו בהדרגה כנשיא במשך השנים, לא נעלמת והיא ממשיכה להיות טבועה בו - גם אם הוא כבר לא הנשיא.
ומול בעל האוטוריטה הזה, שנשאר בבית המשפט, אמור לתפקד נשיא חדש, שטרם בנה לעצמו את המשקל הסגולי והציבורי הראוי (שלא לדבר על הקושי של המשנה לנשיא לתפקד במצב עניינים שכזה).
מי שסבור שנשיא חדש יוכל לצמוח עם התפקיד בתנאים שכאלה - כאשר הנשיא לשעבר נמצא וממשיך לתפקד בסביבה המיידית של הנשיא החדש - מי שחושב שאין עם כך בעייה קשה - טומן ראשו בחול.
הרי ברור הדבר שבמצב שכזה, שאר שופטי בית המשפט - וגם הציבור בכללותו - ימשיכו לשאת עיניהם אל זקן השבט - ולו מתוך הרגל של השנים שבהם הוא היה הנשיא, דבר שכאמור לא יאפשר לנשיא החדש להיכנס כראוי לתפקידו ולצמוח עם התפקיד.
ולכן, מה שמאד סביר שיקרה הוא, כאמור, שהנשיא הפורש יעדיף ביוזמתו הוא להימנע מליצור מצב עניינים לא רצוי שכזה, ויפרוש לחלוטין מהשפיטה ומבית המשפט - גם אם טרם מלאו לו שבעים -כשהוא בשיא כוחו ונסיונו השיפוטי.
יטען הטוען, הרי ראש הממשלה - כפי שקורה לא פעם - לא פורש לחלוטין לביתו עם תום כהונתו כראש הממשלה, אלא חוזר לכהן בתפקיד שר כיתר השרים.
זו דוגמא שאינה ממין העניין, וההבדל העיקרי הוא בכך ששופטים - מתוקף תפקידם השיפוטי - מקיימים ביניהם קשר מקצועי אינטנסיבי ורציף תחת קורת גג אחת - במיוחד ובעיקר כאשר הם יושבים באותו הרכב שופטים.
מה שאין כן אצל שרי הממשלה. שם כל שר מנהל את הממלכה שלו מכוח סמכויות ביצוע הנתונות בידו, והזיקה המקצועית בינו לבית השרים האחרים וראש הממשלה - בהשוואה לזיקה שבין השופטים לבין עמיתיהם ונשיאם - פחותה בהרבה.
נוסף על כך: התפקיד השיפוטי שונה במהותו מהתפקיד הביצועי, בין היתר, בכך שממלא תפקיד ביצועי רוכש את מעמדו האישי ומשקלו הציבורי גם - אולי בעיקר - כתוצאה משליטה במשאבים חומריים ותקציביים העומדים לרשותו (החרב והארנק...), ואילו לנשיא בית המשפט העליון אין זיקה ישירה למשאבים חומריים ותקציבים שיעזרו לו לבצר את מעמדו האישי והציבורי.
מכל מקום, כשהזיקה האישית והמקצועית בין השופטים היא כה אינטנסיבית - במיוחד ביושבם באותם הרכבים - צילו הארוך של הנשיא הותיק ימשיך להאפיל על הנשיא החדש עד ליום פרישתו של הראשון מכס השיפוט.
וכדי למנוע תוצאה לא רצויה שכזו, לא תיוותר בידי הנשיא הוותיק הברירה אלא, כאמור, לפרוש פרישה מוקדמת מהשיפוט בתום תקופת נשיאותו - כשהוא עדיין בכוחו ועם כל נסיונו השיפוטי.
למען הסדר הטוב נציין, שהחוק החדש קובע במפורש שהוא אינו חל על הנשיא הנוכחי של בית המשפט העליון (כלומר על הנשיאה דורית ביניש), ותחולתו תיכנס לתוקף רק החל מהנשיא הבא והלאה.
לסיכום, חוק שבע השנים אינו מצמצם בכוחו ובסמכויותיו של נשיא בית המשפט העליון (אם היה מי שרצה לגרום לצמצום שכזה) ולעומת זאת - כל תוצאתו, הכמעט ודאית, של החוק האמור היא פרישה מוקדמת של הנשיא מבית המשפט ומתפקידו השיפוטי.
האם המחוקק - שעה שחוקק את החוק - הביא בחשבון אפשרות לפרישה מוקדמת שכזו? נראה שלא.
