עיתונאי שאני מעריך ומכיר שנים רבות טילפן ודרש בשלומי. הוא ישמח מאד לפגוש בי פנים אל פנים. לשוחח. הוא מתכנן ערב מיוחד. תהיה בו מצגת. יעסקו בו גם ב"רשת".
הוא נשמע מזמין ואמין בצורך הפתאומי הזה להחליף איתי מילים בביתו אם כי שמר על מידה של מסתורין. אולי, מפני שידע שאם סקרנותי מתעוררת - אני בא.
או. קיי. מדובר בנסיעה מירושלים אל צפון השפלה. אין הרבה דברים שיניעו אותי בקו הזה דוקא בשעת לילה מאוחרת אך נותרתי סקרן. האם הוא מקים אתר אינטרנט חדש? חינמון חדש? הצטרף לכת? מתחזק וחוזר בתשובה? נסעתי.
לקחים מן השלב הראשון של נפילה במלכודת הג'ל: א. לעולם אל תתפתה להאמין שפלוני שלא ראית שנים - אחוז דחף שאינו בר כיבוש להחליף איתך מילים על מצב החיים והמקצוע. ב. אל תיסע לשום מקום מבלי שתדע בדיוק מה מכינים לך שם.
הוא פתח את הדלת. לא היו אורחים נוספים. מאי שם הגיחה חברתו לחיים. שמו וופלים מצופים והגישו מים מינרליים. בקבוק היין האיטלקי הסמוק שהבאתי עימי (מצונן ומבעבע קלות) נבלע במקרר של המארחים- ולא יצא משם עוד.
לקחים מן השלב השני של נפילה במלכודת הג'ל: אל תביאו יין. חמש דקות של סמול טוק והם עברו לעיקר: זומנתי לראות מצגת המסבירה לאט כדי שאבין מדוע אוכל להיחלץ מן הרדיפה אחרי משכורת תמורת זמן עבודה - ולהחליף את הטירדה הזאת במצב בו הכסף זורם אלי. זורם כשאני יכול להמשיך שבת בכרתים ולאכול סלט יווני.
וזה דבר המצגת: המארחת הציבה מעמד ועליו לוח לבן. אחר כך החלה לרשום הערות ותרשימים בעט צבעוני. כל זאת כשהיא מדקלמת בנאמנות את שלבי קידום המכירה: הסבר לאורח מדוע היה עד כה אחד מן העדר של שפוטי תלוש המשכורת. תן לו להבין איך יוכל להיחלץ ולהגיע אל הנחלה.
זה לא הרבל-לייף. זה לא טאפר-וור. אלה תוספי מזון בצורת מיכל קטן ומעוצב המכיל ג'ל. לא בולעים אותם עם מים כמו גלולות ואין סכנה שזה יתקע לכם בגרון. לוקחים אותם כמו ממרח בטעמים ובצבעים שונים. זה לא מזכיר חולי- זה מזכיר אונות. לא מזריקים ולא מריחים ולא מעשנים: סוחטים את המיכל הגמיש אל הפה בתנועת מציצה איטית. וכאן הדגימה המארחת בשקיקה את דרך לקיחת החומר ובעיניה אור של טעם החיים.
יש ג'ל שמחזיק אותך ממוקד. השני מנקה לך ת'גוף. השלישי סתם עושה לך טוב. הרביעי מסלק רעלים. מוריד כולסטרול. מגביר סרטונין. בעיקר- כך הבנתי, אם אני בעסק - הג'ל יביא את הכסף הגדול.
הייתי אמור להתחיל להאמין במוצר שנולד וקודם תחילה בארה"ב ועכשיו הוא בשלב של תחילת כיבוש ישראל והעולם כי השמים הם הגבול. במקום להאמין נאבקתי בדחף בר כיבוש בקושי - לקום וללכת.
שלב שלישי בלקחי מלכודת הג'ל: אל תיאבק בדחף לקום וללכת. תקום ותלך. המצגת היא עניין של כשעתיים כולל השיחה קודם והשיחה אחרי. מצד אחד - לא נעים לחתוך מישהי באמצע פרזנטציה. מצד שני, מי שמארחיו מפילים עליו תיק כזה - רשאי לשחרר את עצמו אחרי שריצה שני שליש מן ההרצאה ובשל התנהגות טובה.
ממשיכים: אחרי שאתה מאמין במוצר אתה לומד שאם תשים על השולחן קצת יותר מאלף דולר ותהיה חלק מרשת שיווק של מפיצי הבשורה - אתה מצטרף לחגיגת הרווחים. החברה בתנופה. בארה"ב היא להיט. למה לך לחכות? ראשון זוכה שני בוכה. מקבלים גם תחושת השתייכות: גורו של כת הכסף מג'ל מבקר בארץ. יש כינוסים. יש התוודעות. יש הארה. תבואו.
כן, יתכן והמארח שלי יהיה מיליונר. כן, יתכן שאלת המזל דפקה על דלתי והברזתי לה. ואולי, סטטיסטית, יש לדבר הזה סיכוי רב יותר מכרטיס ההגרלה הקבועה של מפעל הפיס שתקוע בארנקי מזה שנים ועד כה לא החזיר את ההשקעה. אך ישבתי שם ועסקתי בחישוב אחר: איך אדם שמכיר אותי היטב מעלה על דעתו שאני אקדם מכירת מוצרים ואפיל גם בתורי שלי מצגת על אחרים והכל מפני שניפנפו מולי בגזר של הכנסה מבלי שאצטרך לעבוד? מה קרה לו? האם זה הגיל?
ועד כמה מסוגל השכיר הסביר להתגמש כדי לייצר הכנסה? ואם לייצר הכנסה - עד כמה הוא מסוגל לטרחן את חבריו כדי שהיא תתחיל לזרום אליו ובגדול?
תשובות: אין גבול. הכל הולך. זה לא עניין של גיל. זה התרגיל: הסיכוי להתעשר ומהר מוציא אנשים מאיזונם. לפעמים זה סתם הצורך לגמור את החודש. אבל בעיקר - זהו חלומם של אלה שיש להם - אך מה שיש לעולם לא יספיק. אלה שלא רוצים עוד לעבוד. במדינה הזאת, פראייר מי שדופק כרטיס בשעון נוכחות. באשר למוצרי הג'ל הצבעוני- הטבעי: עניין של טעם. אם ישלחו לי קרטון (אהבתי את הכתומים דוקא) ובחינם וללא התחייבות - אקח.