בוקר באיצטדיון טדי בירושלים. אט אט זרמו פנימה באי הכנס השנתי לאבולוציה על שם דארווין. חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות. חלקם נראים כאינדיאנה ג'ונס וחלקם כשופטים עליונים. הנה כרגע הבזיקו המצלמות על פרופ' סטי סוריאלי. לפני שלוש שנים הוא גילה במרומי הרי האנדים שבט אינדיאנים, שלאחר 24 דורות של ניפנופי ידיים, הם פיתחו כנפיים ועתה הם מעופפים כנשרים.
קצת מאחוריו פסע נמרצות האנתרופולוג חסר המזל טריאקי מתאילנד. עשרות שנים הוא חקר את תופעת איש הציפור. לפני שנתיים הוא גילה משפחה שנפנפה ביידיים רק שבעה דורות וכמעט פיתחה יכולת המראה, כאשר ארע להם אסון. היה זה בעת שסוף סוף הבן היחיד ודור ההמשך של המשפחה הצליח לראשונה בשושלת להתרומם, אך לאחר שחלף מעבר לגדר בחצרו הוא נחת על המנגל של השכנים, שרף את הנוצות והאבולוציה נקטעה.
נושא הפרס הפעם היה גילויים המדהים של שלושה שופטים (בדימ.), זמיר, חשין ודורנר. לטענתם, שופטים בישראל שהגיעו מהפרקליטות ושופטים שחבריהם ובני משפחותיהם משרתים בפרקליטות (בניגוד לכאלה שמשרתים בשוק הפרטי), הצליחו להתגבר על הנטייה הטבעית הטבועה בכל אדם שפוי ונורמטיבי, השואף לעשות יד אחת עם חבריו ובני משפחתו. לדבריהם, בניגוד למקובל אצל כלל חברי להקות בעלי החיים למיניהם כגון אריות, זאבים, פילים ובני אדם, הם מסוגלים להתעלם מהשתייכותם הטבעית לקבוצה ולנהל משפטים באופן נייטראלי גם כשבני משפחותיהם וחבריהם מעורבים בכך ועלולים להיפגע או ליהנות מתוצאות החלטתם. פשוט מדהים. האם יש צורך לתאר את הרעש העצום שהגילוי חולל בעולם?
ככל שחלף הזמן, המתח גבר. על הבמה שבמרכז האיצטדיון ישבה חמישיית הפנטונים - שופטי פרס דארווין היוקרתי. על הדשא הונחו כאלף כורסאות מפוארות המיועדות לחוקרים שנקבצו מכל כנפות תבל ואת היציעים גדשו עשרות אלפי צופים, כמעט כולם משפטנים. השורות הקרובות הוקצו כמובן לשופטים. הבאות, לפוליטיקאים ואנשי אקדמיה. מעליהם פרקליטים, ואחריהם עשרות אלפי עורכי דין, אם כי פה ושם הסתננו לקהל גם בעלי מקצועות אחרים.
בעשר בדיוק נפתח הכנס שהועבר בשידור ישיר לרחבי העולם בקולו הדרמטי של הפנטון הראשי ד"ר הרננדז. האיש זכה בשנה שעברה בפרס, לאחר שאיתר בסיליקון ואלי להקות כלבים שפרצו בשעות הלילה למשרדים וגלשו באינטרנט.
הרננדז החל: "ברכותי לבאי הכנס המרתק. אני מתכבד להזמין את העד הראשון, שהוא מקרה מעניין במיוחד." בצעד קליל עלה לבמה מני מזוז ודמותו הוקרנה על מסכי הענק: "עובדה!!" אמר בגאווה, "שתי אחיותי ואשתי כפופות לי מקצועית. למרות זאת, אני נייטראלי לחלוטין בכל החלטותי וכלל איני מתייחס לקירבת המשפחה בינינו!!" והקהל פצח במחיאות כפיים אדירות.
אחריו עלתה נשיאת בית המשפט העליון הוד מעלתה השופטת המהוללת דורית ביניש: "לפני מספר ימים" הדהדו הרמקולים, "ניהלתי בג"צ נגד עיסקת הטיעון של מני מזוז בעניין קצב. אומנם מזוז צריך להחליט אם להגיש כתב אישום נגד בעלי, אך מה שיקרה לבעלי לא השפיע עלי כשופטת וזו עובדה שנהגתי בנייטראליות וללא ניגודי עניינים." על הבמה, מוללה ד"ר מנדולינה את שערה במבוכה, אך נרגעה כששמעה את התשואות האדירות מהקהל.
אחריה הופיע השופט עוזי פוגלמן שאמר בבוז: "אני שפטתי בעתירה של יואב יצחק לפסול את השופטת ביניש, למרות שידעתי ששבוע לאחר מכן, ביניש תדון במועמדותי לבית משפט עליון. אז מה? מישהו חושב שזה השפיע עלי?"
אחריו נשקפה על המסכים דמותה האמינה של השופטת העליונה עדנה ארבל: "אמנם דניאלה ביניש היא בתה של חברתי הטובה דורית. ואמנם התייחסתי אליה במהלך שנות גידולה כאילו הייתי דודתה. למרות זאת, לא היו שום ניגודי עניינים כאשר היא הופיעה בפני מטעם הפרקליטות."
וכך הלאה וכך הלאה, בזה אחר זה עלו שופטים ופרקליטים וריתקו את הקהל בסיפוריהם כיצד הם עובדים תוך התעלמות מוחלטת מכך שהחלטותיהם משפיעות על עתידם וקידומם של בני משפחותיהם, חבריהם, כפיפיהם וממוניהם, ממש כאילו היו אלה סתם אנשים זרים מהרחוב, כשעוד ועוד ראשים בקהל נעים מעלה מטה.
בתום העדויות שנמשכו שבועיים רצופים עקב ריבוי הדוגמאות, התפתח דיון סוער בין הפנטונים. כתב מהערוץ השני שהצליח לחבר משדר ליונה שריחפה מעל הבמה (עד לרגע שעשתה צרכיה וגורשה), הצליח לקלוט כמה קטעי שיחה: "מה זה? על מי הם מנסים לעבוד? שמתם לב שכל 'ההוכחות' שלהם מבוססות על מה שאחד אומר על השני? שמעתם? ראש הקתדרה למדעי ההתנהגות אמרה שהיא מוכנה שיערפו לה את הראש לפני שתאשר את השטויות שנשמעו כאן..."
בתום כמחצית השעה של דיונים סוערים, נראה היה שמישהו זרק שם רעיון והם דנים בו בעניין ואכן, תוך דקות התגבשה הסכמה. הרננדז הזדקף ובידו הפתק, היסה בידו את הקהל ואמר: "מצד אחד ועם כל הצער שבדבר, צוות הפנטונים איתן בדעתו שהשופטים במדינת ישראל הם אנשים נורמלים ונגועים בכל החוליים של ניגודי העניינים. מצד שני, צוות הפנטונים החליט להעניק את הפרס למערכת המשפט בישראל, לאחר שהתרשם שהיא ביצעה כאן מהלך מדהים וייחודי של אבולוציה, בכך שעם שלם שנודע באינטליגנציה שלו במשך דורות רבים, הפך בתוך פחות משלושה דורות בלבד לציבור ענק של מטומטמים, שמוכנים להאמין לכל השטויות שנשמעו כאן.מחיאות הכפיים לא איפשרו לשמוע את ההמשך.
סוף דבר.
כל הדוגמאות הנ"ל בעניין מזוז, ביניש, פוגלמן וארבל, הן נכונות ואירעו במציאות. אז איפה היו העיתונאים ואנשי האקדמיה? רקדו בחגיגות פרס דארווין.
בעניין משה הלוי שביקש את פסילת השופט יהושע רטנר, התרחשו אירועים תמוהים ביותר: השופט הורה לפרקליטות להשיב והתיר להלוי להגיב לתשובת הפרקליטות בטרם יתן את החלטתו. הפרקליטות הגיבה לבית המשפט ביום 06.08.07 אלא שהלוי קיבל את התגובה רק ביום 16.08.07. יום קודם לכן, ב-15.08.07, כבר נרשם באתר האינטרנט שהבקשה נדחתה מבלי שאפשר היה לעיין בהחלטה. הלוי מסר את תגובתו לבית המשפט רק ביום 19.08.07. בהגיעו, הוא נדהם למצוא החלטה חתומה על-ידי השופט מיום 19.08.07 (לא, זו אינה טעות!).
ביוני 2007, פרסמה הנשיאה ביניש כללי אתיקה מחייבים. כללים אלה מונעים ניגודי עניינים ונפוטיזם גם בין שופטים ופרקליטים. אז איך מתגברים על התקלה? מוציאים החלטה שהכללים לא חלים על הפרקליטים בשירות הציבורי ומנמקים זאת בטיעוני איוולת שקשה להאמין - אלא כמובן אם אתה במקרה פרופסור למשפטים, פעיל בלשכת עורכי הדין, עיתונאי משפטי או פוליטיקאי. בקיצור, סיפור "בגדי המלך החדשים" אינו אגדה, כי הוא מתרחש מול עינינו בזמן אמת. העובדה היא שאיש לא שאל שאלות מביכות בעניין הדוגמאות המובאות לעיל.
יש האומרים שבעצם איש אינו מאמין לאף אחד מהטיעונים, אלא שמדובר בבעלי תפקידים ובאזרחים זהירים, שחפצים להתקדם בחיים ולשוב הביתה בשלום.
תגובת הפרקליטות לבקשת הפסילה של הלמו, נראית כסאטירה מבדרת במיוחד נוסח מונטי פייטון. הסאטירה הפסיקה להיות משעשעת, כאשר השופט יהושע רטנר אימץ את טענת הפרקליטות ולפיה בין הפרקליטים לרשויות שהם מייצגים, אין יחסי עורכדין - לקוח, הואיל ולא המדינה ממנה אותם. ואגב, כנראה שהשופט רטנר אינו די בקי בחומר.
ביום 22.08.07 (לאחר פרסומים בעיתונות), קבע השופט רטנר שביום 09.09.07 הוא ישמע מהצדדים השלמות טיעון וישקול אם לשנות מהחלטתו.
