אנו הולכים לקראת שלום, שלא תהיינה לאיש אשליות. יהיו בינינו שילכו אליו בהתלהבות, על כך הם חלמו כל חייהם. יהיו שילכו בעוינות, תוך גרירת רגליים ושימת מכשולים. אבל בסופו של דבר, כולנו, גם המצדדים מתוך שמחה, וגם המתנגדים מתוך זעם, נאלץ ללכת בנתיב זה.
אומות פוסעות בדרך המלחמה, משתי סיבות עיקריות: או שאין ברירה אחרת והמלחמה נכפית עליהן, או שיש סיכוי טוב לרווח קל בהשקעה ואבידות קטנות יחסית. עד מלחמת יום-כיפור, יצאנו למלחמות משתי סיבות אלו. ממנה ואילך, הסיבה השנייה נפלה. הערבים למדו להילחם, יתר על כן הם נהיו מוכנים למות בשביל עניינם.
מאז מלחמת יום-כיפור, אנו אומה שוחרת שלום. אנו הולכים רק למלחמות של אין ברירה, ואת מטרותינו אנו רוצים להשיג רק בדרך השלום. בניגוד לרבים מחברי, אני סבור, שגם האומות הערביות הן אומות נבונות, הפועלות מתוך שיקולים רציונליים. הסכסוכים שלנו בשנים האחרונות, הן עם הפלשתינים והן עם החיזבאללה, הינם סכסוכים חסרי הגיון, שגם אנחנו וגם הם יוצאים מהם רק מופסדים. בסופו של דבר, אצל שני הצדדים ינצח השכל הישר, ובמוקדם או במאוחר, העימותים ייפסקו. אין ברירה אחרת, לא להם ולא לנו.
המעבר לשלום הינו תהליך מבורך לדעתי, אך גם כואב, שיחייב שינוי יסודי בכל הרגלינו ואורחות חיינו. תפישות שאנו רגילים אליהן והפכו חלק טבעי מאורחות חיינו מאז מלחמת העצמאות, יצטרכו להשתנות שינוי יסודי. את הצעדים הראשונים עלינו להתחיל לעשות כבר עתה, כשהעימותים עודם קיימים. צריך להתחיל בצעדים שתלויים רק בנו, שאינם מסכנים את בטחוננו, ואשר יראו לערבים כבר היום, שאכן אנו מתכוונים לשלום באמת ובתמים, רוצים בשלום ומוכנים לעשות כל צעד ליישומו, כמובן בתנאי שאיננו מסכנים את בטחוננו ואת המטרות הבסיסיות של קיומנו כאן.
ואציג שני צעדים שאפשר וצריך להתחיל בהם כבר עתה:
הצעד הראשון - חינוך. עלינו להיות מפוכחים. הדור הבא יצמח לתוך מציאות של מזרח תיכון חדש, שונה לחלוטין מזה שאנו מכירים היום. במזרח התיכון שולטת השפה הערבית. בנינו יצטרכו לשלוט בה על בוריה, כחלק מהשתלבותנו באזור. כן, הם יצטרכו להכיר את התרבות הערבית, האיסלאם, ההיסטוריה, מבנה הארצות הערביות השונות ועוד. נושאים אלו נלמדים אצלנו היום על קצה המזלג בלבד, אם בכלל. יש לערוך רביזיה יסודית בכל תוכניות הלימוד בנושאים אלו, ולהכניס את לימודי הערבית ולימודי המזה"ת כחלק בסיסי ומרכזי בהכשרתו של כל ילד החל מגיל הגן וכיתה א'.
הצעד השני - ערביי הקו הירוק. ערביי 48', הם הערבים הקרובים אלינו ביותר היום. כשיבוא השלום, הם יהוו את ראש הגשר והקשר הראשוני שלנו אל העולם הערבי כולו. את השלום עלינו להתחיל קודם כל מבית, במה שתלוי רק בנו, עם מי שקרוב אלינו ביותר, שאותו אנו מכירים יותר מכל. דרישתם העיקרית מאיתנו, והיא הגיונית וצודקת, הינה מוסאווה - שוויון זכויות מלא. לא נוכל, ואסור לנו להמשיך אפילו רגע אחד נוסף, במדיניות שנהוגה אצלנו מאז מלחמת העצמאות, והיא הימצאות ציבור כה גדול בתוכנו, של אזרחים סוג ב'. בלתי אפשרי שיימשך אצלנו המצב הנהוג היום, שערבי מוכשר וחרוץ ייצטרך להתאמץ פי עשר ולהיות טוב פי עשר מעמיתים יהודיים לעבודה, כדי להגיע לתפקיד אותו ממלאים יהודים הנופלים ממנו בכישוריהם, וכל זאת רק משום שהוא ערבי. מתן שוויון בהזדמנויות, ושוויון זכויות אמיתי ומעשי, לא רק בסיפורים והצהרות, זוהי הבעיה המרכזית של המגזר הערבי היום.
שילובה של האוכלוסיה הערבית בכל מגזרי המשק, בהתאם ליכולתה וכשרונותיה, הוא צעד שיגביר את נאמנותה למדינה, יתרום לכלכלה ולמשק, וכן יראה לעולם הערבי כולו, שאנו רואים בהם אנשים שווים לנו, לעיתים אף עולים עלינו, ואין בנו כל נימה של התנשאות וגזענות כלפיהם.
דומני, ששני צעדים אלו הינם בסיסיים, תלויים רק בנו וניתן וצריך להתחיל בהם מיד. כל דחייה או סחבת בביצועם, תזיק קודם כל לנו.