ב-1982 סיימתי את לימודי המשפטים בירושלים. מעמדו של בית המשפט העליון היה רם ונכבד האמון בו היה ללא גבול. תפקידו של בית המשפט העליון לא היה שנוי במחלוקת ציבורית ומקובלת היתה ההשקפה שעליו להימנע להיכנס לזירות המחלוקת החברתית והפוליטית אם אין הכרח בדבר. התקופה שבה למדתי היתה בעיקרה הקדנציה הראשונה של הליכוד בשלטון, לאחר מהפך 1977. איש לא סבר שישראל אינה מדינה דמוקרטית, או כי אורבות לה סכנות שרק בית המשפט העליון יוכל להתמודד עמן.
כשסיימתי את לימודי נשאתי עמי עקרונות יסוד שעוצבו על-ידי שופטי בית המשפט העליון ואשר מאז ננטשו בבוז. בין היתר למדתי ממורי למשפט מנהלי את תורת זכות העמידה אשר לפיה אין בית המשפט דן בעתירה, אלא אם העותר מצביע על זכות אישית, או אינטרס אישי מובהק בנושא העתירה. בג"צ דן בסכסוכים קונקרטיים ותפקידו להכריע בהם ואין תפקידו לאכוף עקרונות ממשל כלליים. תורה זו עוצבה על-ידי בכירי שופטי ישראל מיוזמתם ולא היתה גזרה שהמחוקק כפה עליהם. בפסיקתם בוודאי למדו שופטי ישראל מהלכות שעוצבו במדינות מתוקנות אחרות ולרבות ארצות הברית.
למרות ביקורת שהיתה גם אז על פסיקת בג"צ בעניינים שונים לא זכורה לי ביקורת ממשית על דרישת זכות העמידה. בהמשך למדתי כי ארגונים כמו האגודה לזכויות האזרח קבלו כי באמצעות דרישה זו נחסמה דרכם להשמיע עמדתם בפני בית המשפט העליון בשאלות מובהקות הנוגעות לזכויות האזרח ושאלות דומות.
לבעיה זו נמצא פתרון משביע רצון המאפשר לגופים ציבוריים להתייצב ולטעון בבג"צ, כאשר קיים עותר אחר נוסף לו קיימת זכות עמידה. לגופים הציבוריים ניתן בעצם מעמד של "ידיד" בית המשפט.
כאן יש להדגיש כי ברבות מאוד מהעתירות שעסקו בנושאים ציבוריים כלליים ובעלי משמעות חוקתית מהמעלה הראשונה, העותרים היו בעלי זכות עמידה ואינטרס ישיר בנושא שבמחלוקת. מקרה "קעדאן" הוא דוגמא מובהקת לכך. בסופו של דבר דרישת זכות העמידה לא תמנע הכרעה בנושאים חוקתיים וציבוריים חשובים משום שבהם יימצא מי שייפגע באופן אישי מובהק, אשר יוכל לעתור לבג"צ. מי שמבקש לרסן באמצעות החייאת דרישת זכות העמידה את האקטיביזם השיפוטי יעלה חרס בידו.
כידוע, בית המשפט העליון ריכך מאד ולבסוף כמעט ואיין את דרישת זכות העמידה. עמותות לצדק, שוויון זכויות, טוהר מידות, יושר ומנהל תקין שגשגו עקב הסרת חסם זה ומעמדם הציבורי התחזק עקב ההכרה בהן כעותר ציבורי. כך פטרו עצמם גופים אלו מניהול מאבקים ציבוריים אמיתיים. לעומת זאת בקרב בעלי הדין מן השורה נוצרה תחושה מעיקה לפיה מי שצריך להצטדק על "גזל זמנו" של בית המשפט הוא העותר, או המערער, המטריד את בית המשפט העליון בבעיה אישית "קטנונית" ולא בבעיות חוקה מנהל ושלטון.
פה ושם נשמעו קולות המבקשים לחזור אל הגישה המסורתית הדורשת הוכחת זכות עמידה. שופט בית המשפט העליון (בדימ.) שלמה לוין הבהיר כי זו עמדתו ברשימה מעולה ממנה נטלתי שם רשימתי ["האם יש זכות עמידה לזכות העמידה" הפרקליט ל"ט 453] וכך כתב השופט לוין ביחס לדעה המרחיבה את זכות העמידה:
"צר לי, שאינני יכול להצטרף לגישה האמורה. אכן, ככל שמוסיף אני שנים, מוצא אני את עצמי יותר ויותר נוטה להסכים לגישה העקרונית הבסיסית "הריאקציונית", של חלק מדור השופטים הקודם בבית המשפט העליון, ובדברים אלה מבקש אני לתרום תרומה משלי לגישה, המבקשת להעמיד בלמים בפני המגמה המשתקפת במובאה האמורה. צר לי, כי כשופט של בית המשפט העליון, איני רואה עצמי, בראש ובראשונה, ובדרך-כלל, כמי שמופקד במישרין על השלטת החוק ברשויות השלטון, וגם לא כ"שוטר משפטי", שתפקידו להבטיח, כי השלטון פועל כחוק. שאלת "זכות העמידה" אינה שאלה טכנית, אלא היא משמשת אינדיקטור לקביעת תפקידו של בית המשפט." השופט לוין לא היה בשום אופן דעת יחיד בקרב שופטי העליון ואיש לא העז להחציף פנים ולטעון כי בהעלאת עמדותיו הוא מתנכל למשטר הדמוקרטי. כיום כללי הויכוח וסגנונו השתנו וכך אמרה אתמול נשיאת העליון בטקס השבעת שופטים חדשים:
"הכוונה לצמצם את סמכויות בית המשפט הגבוה לצדק ולמנוע ממנו לפסוק בכל אלה, היא פגיעה ישירה באופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, פגיעה בדמוקרטיה המהותית שנבנתה כאן ועליה גאוות המדינה." ובהמשך:
"בית המשפט יוכל למלא את ייעודו כערכאה אוכפת חוק ומכבדת חוק, רק אם לא ינעלו שעריו בפני מעשה של אי חוקיות שהונח לפתחו ואין זה משנה מה זהותו של הפונה, אלא מה טיבו של העניין".
השאלה אם מתן זכות עמידה לכל עותר ציבורי ודיון בכל מחלוקת ציבורית, גם אם אין היא מחלוקת בין צדדים מעורבים ומעוניינים, היא ייעודו ותפקידו של בית המשפט העליון נתונה במחלוקת חריפה מאוד. הגיעה העת להפנים כי אלו הסבורים שלבית המשפט העליון תפקיד וייעוד שונה מזה שהועיד לעצמו ואלו התומכים בהשבת דרישת זכות העמידה כתנאי סף בבג"צ, אינם, כטענת נשיאת העליון, אויבי בית המשפט ואינם אויבי הדמוקרטיה - נהפוך הוא! המבקרים את גישת בית המשפט העליון משוכנעים כי הם המבטאים את מהותו האמיתית של השלטון הדמוקרטי.
ניתן בהחלט לצמצמם את החופש הרב מדי הניתן לעותרים ציבוריים [חלקם מן הסתם רודפי פרסום ושוחרי טובת עצמם] לפנות לבית המשפט ביחס לכל מעשה מנהל או מינוי שאינו נושא חן בעיניהם. ניתן להציב מגבלות ממשיות גם כאשר אנו נכונים לקבל את מוסד העתירה הציבורית [שלטעמי יש לבטלו]. מגבלות אלו עשויות לכלול בין היתר דרישות סף מפורטות בנוגע לסיכויי העתירה, העוול שהעתירה מבקשת למנוע, כשרותו ותום לבו של העותר הציבורי ומנגנוני סינון נוספים. עתירה ציבורית גם אם נאפשר את קיומה חייבת להיות חריג בשיטת המשפט שלנו.
אם ברצון בית המשפט העליון לפקח על כשרותם וטהרתם של כל מעשי השלטון ופיקוח כזה, לדעתי, אינו תפקידו ואינו בגדר יכולתו, מן הראוי שייזום בעצמו, ללא הגשת עתירות, דיון בכל נושא בו יחפוץ לדון. ממילא העתירות הציבוריות אינן מייצגות סכסוך אמיתי בין צדדים המעורבים בדבר.כך לפחות נימנע מהעמדת הפנים כאילו מכריע בית המשפט בסכסוכים וכך גם נוכל להימנע מלחשוד במניעיהם של העותרים הציבוריים.
השבת תנאי הסף של זכות העמידה לא תמנע את בית המשפט לדון בנושאים ציבוריים וחוקתיים חשובים ואין כל מגמה למנוע ממנו לעשות כן, על אף הביקורת על האקטיביזם השיפוטי. לעומת זאת צעד זה יבסס את מעמדו של בית המשפט כגוף הדן בסכסוכים, שאינו בוחר לעצמו את נושאי הסכסוך ופוסק ומכריע רק מפני שקיים אדם או גוף המבקש ממנו סעד. אין כהשבת מעמדה של זכות העמידה על-מנת לבסס מחדש את מעמדו ויוקרתו של בית המשפט העליון.
