אהרן ברק ומאיר שמגר, מיכאל חשין ודן מרגלית, זהבה גלאון ואריה אלדד, אבירי שלטון החוק כולם נרתמו לאחרונה למאמץ להשמצת שר המשפטים ולרמיסת כל זכר לדיון ענייני בנושא רפורמות פרידמן, אולם דווקא בשל כך חשוב לבחון הנושא במישור הענייני, זה שכל כך חסר לאחרונה.
אחד העקרונות המרכזיים של הדמוקרטיה הליברלית הינו עיקרון הפרדת הרשויות שמטרתו למנוע את צמיחתה של רשות עליונה שתחזיק בידה כוח מוחלט שאינו ניתן לפיקוח ולהגבלה מצד רשויות אחרות.
בהכללה ניתן לומר כי תפקיד הרשות המבצעת הוא למשול בתמיכת הרשות המחוקקת ובכפוף לחוקיה, על הרשות המחוקקת לחוקק חוקים על פיהם תנהג הרשות השופטת, ותפקיד הרשות השופטת הוא לשפוט על-פי חוקי הרשות המחוקקת ולהבטיח כי הרשויות המחוקקת והמבצעת לא יפעלו בניגוד לחוקי היסוד או החוקה.
כל אחת מהרשויות אמורה לעמוד תחת פיקוח יתר הרשויות ובכל מקרה מתחלקות הסמכויות בין הרשויות, זאת בכדי למנוע ריכוז הכוח בידי רשות אחת.
בישראל, מבטיחה השיטה הפרלמנטרית כי הממשלה לא תוכל לפעול בלא אמון הכנסת, ולמעשה בלא תמיכת הציבור. הכנסת אינה זו שמתווה ומבצעת מדיניות אלא זו הבוחרת מתוכה רשות מבצעת, והמגבלה המרכזית עליה היא משך כהונתה והכורח של חבריה להיבחר מחדש ובכך להבטיח את עיקרון שלטון העם.
בית המשפט העליון שתפקידו פירוש כוונת המחוקק, ומתן סעד משפטי לאזרחים ולגופים, כפוף כאמור לחוקי הכנסת שמחזיקה בחופש לשנותם או להבהירם במידה והיא סבורה כי הרשות השופטת מפרשת את כוונת המחוקק באופן שגוי או החורג מסמכותה.
החל מסוף שנות התשעים נתונה ישראל בעידן 'המהפכה החוקתית' שהנהיג נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. תחת הכותרת 'הכל שפיט' ותוך הסתמכות על שני חוקי יסוד: 'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו' ו'חוק יסוד חופש העיסוק', לקח לעצמו בית המשפט העליון את הסמכות לפסול חוקים, להגביל את פעולות הממשלה עד כדי ביטולן, לפרש באופן רדיקלי את שני חוקי היסוד (שהתקבלו בתמיכת פחות מעשרים חברי כנסת), להכריע בכל סוגייה אף אם הדבר לא עוגן בחוק, ולפרש בהתאם לגישת 'הציבור הנאור' שני חוקי יסוד כאילו בכוחם לאפשר פסילת כל חוק כנסת או החלטת ממשלה.
יבחן הקורא בעצמו מיהו הגוף המכריע בסדר היום הציבורי ומיהו המעצב את פני המדינה. החל מקביעת תוואי הגדר וביטול צעדים ביטחוניים, דרך קביעת יחסי הדת והמדינה וסוגיות אתיקה רפואית, ועד ליצירת חוקה יש מאין והפיכת ישראל ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינת כל אזרחיה, הפך בית המשפט העליון לגוף העליון המכריע במתרחש בישראל.
זאת בעוד החלטות שתי הרשויות האחרות הינן בגדר המלצה הכפופה לאישור הרשות השופטת. רשות שלא עומדת לבחירה בידי העם אלא בידי ועדה שמנציחה את אופיה, רשות שהפרוטוקולים שלה אינם גלויים לציבור, רשות שלקחה לידיה את סמכויות הרשויות המבצעת והמחוקקת והפכה לגורם הכוח היחיד שאינו נתון לפיקוח אמיתי בעודו בעל העוצמה הרבה ביותר.
זהו הרקע לרפורמות פרידמן ולשם חידוד הדבר ישאל את עצמו הקורא הרואה עצמו כאזרח במדינה דמוקרטית מהי יכולתו לעצב את פני מדינתו בעידן 'המהפכה השיפוטית' אם אינו חלק מסגל בית המשפט העליון.
