אם יש לקח שאנו חייבים ללמוד מתקופת הניסיון להקים שתי מדינות לשני עמים הוא שהפלשתינים לא בשלים להקמת מדינה עצמאית, לא מבחינה פוליטית ולא מבחינה ארגונית. כל התעלמות מעובדת יסוד זו מביאה למבוי סתום. מה גם שהסיסמה הנ"ל אינה מדויקת, ויש לשנותה ל-23 מדינות לשני עמים (הערבי והיהודי), ואולי די ב-22?
במישור המעשי - אין מנהיגות פלשתינית שתוכל לקבל על עצמה את המחויבות לפרק את משטר המיליציות הקיים היום בשטחי הרשות הפלשתינית, ובלי שזה ייעשה, השטח מופקר להקצנה הולכת וגוברת שהביטוי אירניזאציה הוא צמחוני מכדי לבטא את מלוא חומרתה. בתנאים הקיימים, גם לא תוכל לקום מנהיגות שבכוחה לעשות זאת.
המשטר של אבו מאזן בשטחי יהודה ושומרון יציב פחות או יותר רק בזכות השליטה של צה"ל באזור. היום גם מחבלי הפתח יודעים זאת. כל ניסיון להפחית את רמת השליטה של צה"ל יביא למצב זהה לזה שבעזה. וגם שם - למרות כל הניסיונות להתעלם מהמציאות ברצועה, וזאת על חשבון הסבל המתמיד לאזורים הגובלים בה, אנו נצטרך במוקדם או במאוחר להביא לשינוי מהותי באופן התנהלותה.
בסופו של דבר האוכלוסיה הפלשתינית היא הנפגעת העיקרית מהניסיון הנואל להקים מדינה פלשתינית. אם זה בשל בזיזת ההון הציבורי שלה ממניעי שחיתות או למטרות טרוריסטיות, ואם זה בשל הצעדים הבלתי נמנעים, אך יש להודות - הקשים, שישראל נוקטת כדי להבטיח את שלום אזרחיה.
בידענו ששקט לא צפוי לנו משכנינו, הטלנו את יהבנו על בניית גדר שתפריד בינינו לביניהם. בעוד הקמת הגדר משתרכת ונתקלת בביקורת קשה, הניסיון, ובמיוחד זה של רצועת עזה, מוכיח כי אויבנו מצאו יותר מדרך אחת כדי להתגבר על מכשול הגדר. הולך וקרב היום בו לא תהיה לנו ברירה ואנו נאלץ לשוב ולקבל אחריות מלאה על כל השטחים שאנו מנסים ללא הצלחה לפנות מאז 1992. צה"ל יצטרך להשיב אותם לשליטתו המלאה, כדי שיוכל לנקות אותם לחלוטין ממחנות אימונים וייצור נשק של הארגונים הקיצוניים, וכדי להפסיק את ההסתה ושטיפת המוח היומיומית שמנהלים שם המוסלמים הפונדמנטליסטיים מכול הסוגים. מה אם כן הפתרון? כיצד נוכל להבטיח ביטחון לעצמנו וחיים חופשיים ורווחה לאוכלוסיית השטחים?
לא צריך ללכת רחוק. אחד ממנהיגי העבר שלנו היה מספיק מרחיק ראות כדי להציע את הפתרון - חזון האוטונומיה של מנחם בגין. מנחם בגין בתבונתו ידע כי מדינה פלשתינית אם תקום תהווה איום מתמיד על קיומה של מדינת ישראל, ולכן הוא הציע פתרון אחר. פתרון הגיוני והומאני המחובר למציאות ומבוסס על תקדימים היסטוריים שהוא היה בקיא בהם. בהסכמי קמפ-דייויד האוטונומיה נכללה אומנם רק כמצב ביניים, אך מנחם בגין האמין כי בבוא היום התבונה שביישומם תובן לכל הצדדים והאוטונומיה תאומץ כפתרון קבע.
עדיין לא מאוחר להחזיר את פתרון האוטונומיה לסדר היום הציבורי בישראל ובעולם. הפתרון שנכלל בהסכמים עליהם חתומה ישראל יכול לזכות שוב בהכרה הבינלאומית שהוא זכה להם בעת חתימתם.
על-פי חזון האוטונומיה, החוק הישראלי יוחל על שטחי האוטונומיה הפלשתינית, אך הפרלמנט הפלשתיני יוכל לחוקק חוקים משל עצמו. הפלשתינים ינהלו את ענייני הכלכלה, החינוך, הבריאות, התחבורה והתקשורת של עצמם, למרות שהאמנות הבינלאומיות בנושאי סחר וכלכלה שישראל חתומה עליהם כמו גם התקנים של ישראל יחולו עליהם. המשטרה הפלשתינית במתכונת מצומצמת תוכפף למשטרת ישראל. הפלשתינים לא יעסקו בענייני חוץ וביטחון ונושא זה יהיה לחלוטין בסמכותה של ממשלת ישראל. תושבי השטחים שלא יירצו להמשיך לחיות במדינה שאינה של הלאום שלהם יוכלו לקבל פיצוי על רכושם מממשלת ישראל ולהגר לארץ ערבית אחרת. אלה שיישארו יוכלו עם הסרת האיום הביטחוני לשוב ולעבוד בשטחי הקו הירוק ללא גדרות ומחסומים.
מצב זה יהיה חייב להתקיים לפחות מאה שנים, וניתן יהיה לשנותו רק אם יחול שינוי מהותי בתנאים הגיאופוליטיים באזור. קרי: ירידה של האיסלאם הפונדמנטליסטי ודמוקרטיזציה של העולם הערבי.
והערה לסיום לגבי המישור הפוליטי הפנימי. באופן לא מקרי, חזון האוטונומיה של מנחם בגין, אם יאומץ על-ידי בנימין נתניהו, יכול להחזיר לליכוד כמה מהפורשים ממנו ולשחרר את הקיבעון בהנהגת המדינה. קיבעון, אשר דוחף את הפוליטיקאים המובילים אותה לפתרונות בלתי אפשריים רק כדי להבטיח את שרידותם הפוליטית.
